נכון, הלב מתרחב מול סרטונים מרגשים של תושבים דרוזים־סורים מריעים לחיילי צה"ל בדרכם למנוע מצבא א־שרע להמשיך בטבח. פעמוני ההיסטוריה מצלצלים כשהצבא שלנו, היהודונים הנרדפים, הוא הצבא שנחלץ להציל מיעוט אחר בעיצומו של פוגרום.
וזו גם הבעיה שלנו. מי שיש לו פטיש רואה בכל בעיה מסמר, מי שיש לו טראומת שואה רואה בכל סכסוך בעולם דיכוטומיה מושלמת: יהודים ונאצים. משתפי פעולה וחסידי אומות העולם. האמריקנים שלא הפציצו באושוויץ והצבא האדום ששחרר את אושוויץ. אנחנו רואים את תמונות חייליו של א־שרע מגלחים את שפמיהם של מכובדים דרוזים ומבקשים תיקון מוסרי, מפחדים להיות אלה שעוצמים את העיניים כשטובחים במיעוט חף מפשע. אלא שהחלוקה לטוב מוחלט ולרשע מוחלט מסמאת את עינינו מהיכולת לקבל החלטות אסטרטגיות במרחב המשוסע והמעורבב שבין כתר החרמון לבין דמשק.
הדרוזים בסוריה קיימו קשרים תקינים למדי עם אסד במשך רוב שנות שלטונו; חלק מהדרוזים בלבנון תומכים בחיזבאללה; חלק מהדרוזים ברמת הגולן היו שמחים להיפטר מעול השלטון הישראלי; חלק מהדרוזים בישראל הם מהמצביאים הנועזים, המסורים והפטריוטיים שנראו פה. בגלל היסוד הא־לאומי בדת הדרוזית לעולם לא נוכל להכניס אותם לתיקייה, ונצטרך תמיד לבחון כל סכסוך בהקשר המקומי שלו.
מי שיש לו פטיש רואה בכל בעיה מסמר, מי שיש לו טראומת שואה רואה בכל סכסוך בעולם דיכוטומיה מושלמת: יהודים ונאצים. משתפי פעולה וחסידי אומות העולם. האמריקנים שלא הפציצו באושוויץ והצבא האדום ששחרר את אושוויץ. אנחנו רואים את תמונות חייליו של א־שרע מגלחים את שפמיהם של מכובדים דרוזים ומבקשים תיקון מוסרי, מפחדים להיות אלה שעוצמים את העיניים כשטובחים במיעוט חף מפשע. אלא שהחלוקה לטוב מוחלט ולרשע מוחלט מסמאת את עינינו מהיכולת לקבל החלטות אסטרטגיות במרחב המשוסע והמעורבב שבין כתר החרמון לבין דמשק.
הדרוזים בסוריה לרוב הסתדרו לא רע עם השלטון הסורי העלאווי, שהתאכזר לסונים. הסונים דחקו את העלאווים מהשלטון, הדרוזים מסרבים לקבל את שלטונם, והסונים הגיעו "לאכוף" את ריבונותם תוך שימוש באמצעים המקובלים במזרח התיכון. הדרוזים התנגדו, וכשהצליחו לדחוק את הכוחות הסוניים מהעיר פנו לטפל בסייענים הבדואים, שבתורם מדווחים על טבח דרוזי באנשיהם. תוך כדי כתיבת שורות אלו ראיתי דיווח על כך שהבדואים תפסו באזור א־סווידא כמה סודאנים ולקחו אותם כבני ערובה. האם, כשקבוצת אוכלוסייה במדינה אחרת מסרבת להכיר בלגיטימיות של השלטון, אנו צריכים לסכן חיילים ולהקדיש תחמושת לסכסוך לא לנו? ולמה, לכל הרוחות, צריכה מדינת ישראל להיכנס ללב הקלחת הזו?
אין מה לבוא בטענות לסולידריות של אזרחי ישראל הדרוזים עם אחיהם מעבר לגבול - היא טבעית, מתבקשת, אחת ממצוות הדת הדרוזית. אך האם הברית האזרחית שמתקיימת במדינת ישראל בין יהודים לדרוזים צריכה להתרחב אל אחיהם שמעבר לגבול?
דוקטרינת יחסי החוץ של ז'בוטינסקי גורסת שצריך לפנות אל העם בטיעונים מוסריים ואל ההנהגה בטיעונים תועלתניים. האינטרס המוסרי העממי במדינת ישראל הוא להשקיט את טראומת השואה, ולהוכיח לאזרחיה הדרוזים ש"ברית הדמים" אינה מס שפתיים. אלו אכן מטרות ראויות, אך לא בטוח שהן מצדיקות את מחיר פתיחת חזית ישירה עם הממשל הסורי.
כדי להתמודד עם אירועי א־סווידא אנחנו צריכים להניח לפריזמת הנאצים־או־יהודים ולבחון את השאלה דווקא בעטיין של המלחמות בעזה, בלבנון ובאיראן.
לראשונה בתולדותינו ישראל נתפסת - ולא רק על ידינו - כמיני־מעצמה. היא שחקנית חשובה יותר במזרח התיכון, הוכיחה את עצמה מול המעצמה לשעבר ומלכת הפרוקסיז איראן, מצליחה לגייס לצידה את מפציצי ה־B2 של ארה"ב, ולא מהססת להשיב למי שפוגע בה בחורבן מוחלט.
לכן ישראל חייבת לא רק להיות המדינה החזקה ביותר באזור, אלא גם האמינה ביותר באזור. כמדינה שנוגסת פעם אחר פעם בעשרות שנים של חרם ערבי תקיף, היא לא יכולה להרשות לעצמה שוב להפקיר את שותפיה לגורלם המר. הסיוע לדרוזים בזמן שא־שרע בוחן, כנראה ברצינות, הצטרפות להסכמי אברהם, הוא מעשה אמיץ שעלול להיתפס כטהרנות קיצונית ומטורפת אלמלא האינטרס הישראלי המובהק: להוכיח שהיא לא רק מעצמה, היא גם בעלת ברית. א־שרע, אם הוא חכם, יראה ויבין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו