לאחר השבי החלטתי להתגייס לצבא ולהשבת החטופים

בבוקר 7 באוקטובר הייתי בבית עם ההורים שלי, שירי ואילן וייס. האחיות שלי הסתגרו בממ"דים בדירות אחרות בקיבוץ. בשעה שבע ורבע הקפיצו את אבא שלי. הוא היה סגן ראש צוות החירום היישובי, וכשאבד הקשר עם הרבש"צ ביקשו ממנו להגיע לנשקיה ולפתוח אותה. הוא כבר ידע שיש חדירת מחבלים, אבל גם ידע שזקוקים לו. הוא לא היסס לרגע - ויצא.

כזה היה אבא שלי. תמיד עוזר, תמיד מגן, תמיד חושב על האחר. הוא היה זה שיצא לבדוק אם הייתה נפילה אחרי צבע אדום בקיבוץ, זה שיצא לכבות את השריפות שגרמו בלוני התבערה מעזה. תמיד התייצב כשצריך. אדם ששם את האחר לפניו.

אימא ואני הסתגרנו בממ"ד. שמענו עוד ועוד ירי בחוץ, צעקות, כאוס מוחלט. כשכדור חדר את דלת הממ"ד הבנו שאנחנו בסכנה מיידית.

בשעה עשר וחצי, המחבלים הצליחו לפרוץ את הדלת של הבית. אימא שלי אמרה לי להתחבא מתחת למיטה. כשהם פרצו את דלת הממ"ד הם ראו רק אותה וחטפו אותה. הם לא שמו לב שאני שם, ילדה בת 18 שרואה את אימא שלה נחטפת, מחסירה פעימה ונשארת לבד חסרת אונים. הם הציתו את הבית. הייתי בטוחה שזה הסוף שלי. אחרי כמעט שעה של התלבטות, החלטתי לצאת מהבית. העדפתי למות מירי ולא להישרף. התחבאתי בשיחים.

כעשר דקות אחר כך, מצאתי את עצמי ברכב עם חלונות שבורים, עם ארבעה מחבלים, בדרך לעזה. אלפי אנשים חולפים על פנינו מעזה לתוך ישראל. הם מכניסים ידיים לרכב, מכים אותי ומושכים לי בשיער. מילדים ועד קשישים. עשר דקות נוספות - ואני בעזה.

כשמגיע היום החמישים, אימא ואני משתחררות בעסקה. אני זוכרת את הרגע שהגענו למעבר כרם שלום וראינו חיילים במדי צה"ל. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שוב בטוחה.

עוד לא ידעתי אז שאבא שלי נרצח ונחטף באותו הבוקר.

למרות כל מה שעברתי, למרות הכאב והפחד, ולמרות שאבא שלי עדיין חטוף בעזה - אני בחרתי להתגייס. ההורים שלי גידלו וחינכו אותי על הערכים של אהבת הארץ וערבות הדדית ועל זה שלא משאירים אף אחד מאחור. יש לנו תפקיד, וצריך אותנו.

אחרי ששוחררתי מהשבי זה התבהר לי אפילו יותר. אין לנו צבא אחר ואין לנו מדינה אחרת. התפקיד שלנו הוא להיכנס מתחת האלונקה ולתת מעצמנו דווקא בשעות הקשות ביותר. לא לוותר.

וכמו שזה התפקיד שלנו להתגייס ולוודא ש־7 באוקטובר לא יקרה שוב, זה גם התפקיד של כל אחד מאיתנו להתגייס ככל שביכולתו על מנת להחזיר את 50 החטופים והחטופה, וביניהם גם את אבא שלי.

אני התעקשתי להתגייס ולשרת בצבא כי אני מאמינה ביכולת שלנו להשפיע ולתקן. בכוח שיש לנו. ואני גם מאמינה ביכולת שלנו להשפיע על השבת החטופים.

אני יודעת שהדרך שלי לתרום היום למדינה שאני אוהבת היא בכל יום ראשון ללבוש מדים ולהגיע לבסיס, ובכל יום שבת להגיע עם משפחות החטופים לכיכר החטופים. אלו שני הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות בימים אלו ולשרת את המדינה שלנו.

השבת החטופים היא הדרך היחידה לריפוי ולשיקום לאומי. השבת החטופים היא השבת הערכים שאנחנו מאמינים בהם. הם התקווה של החברה שלנו. כשהם יחזרו, נוכל לומר כמדינה שניצחנו. יחד, אנחנו יכולים ליצור פה עתיד טוב יותר.