מלחמת 12 הימים - או שמא מלחמת איראן הראשונה - לא הביאה להסרה מלאה של הסרטן האיראני המאיים להתפשט ברחבי המזרח התיכון. אבל המהלומות שהנחיתה ישראל על טהרן בסיוע אמריקני עצרו לפי שעה את המרוץ האיראני אל הגרעין, והנחיתו מכה קשה על חלומה של איראן לכונן מרחב השפעה שנתון לשליטתה, ושמשתרע מגבולותיה, דרך עיראק וסוריה ועד ללבנון ולחופי עזה. ממרחב זה ביקשו האיראנים לקדם את חזונם להביא לחיסולה של מדינת ישראל, חזון שהיווה מקור השראה ליחיא סינוואר כשהגה וקידם את מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר.
עם תבוסתה של איראן, הושלם מהלך השרטוט מחדש של פני המזרח התיכון, שראשיתו בחיסול חמאס ככוח צבאי סדיר וכישות שלטונית ברצועת עזה, המשכו בתבוסה הקשה שנחל חיזבאללה בלבנון ובמפלתו של בשאר אל־אסד בסוריה, ועתה, כאמור, גם השבת השד האיראני אל הבקבוק. איראן, שגם בעיני עצמה נתפסת כמעצמה אזורית חזקה שבכוחה להרתיע ולאיים על כל הסובבים אותה, הוכתה קשות והתגלתה כמדינה פגיעה, חדורה וחלשה שבקושי מסוגלת להגן על עצמה. מבחינה זו, המלחמה השיבה אותה לממדיה הטבעיים - מדינה שמנהיגיה מרבים לדבר, אבל מאחורי הדיבורים מסתתר מעט מאוד.
רק לפני שני עשורים, עם פרוץ מהפכות האביב הערבי, ולמעשה עוד קודם לכן, כשמדינות ערב, ובראשן מצרים, שקעו בבעיות חברה וכלכלה מבית וחדלו להוות גורם בעל משמעות וחשיבות אזורית, נראה היה כי את הוואקום שהן הותירו באזור ימלאו שתי שחקניות הצד איראן וטורקיה, והן שיהפכו לנותנות הטון המובילות את המרחב הערבי אחריהן. בשנות ה־50 וה־60 היתה זו מצרים בהנהגת גמאל עבד אל־נאצר שסחפה אחריה את העולם הערבי, ועתה נראה היה כי האייתוללות מטהרן וארדואן מטורקיה הם שהפכו למוביליו של האזור, בשם האסלאם השיעי והסוני. אלא שחלום הגדלות של שובן של האימפריות הפרסית והעות'מאנית התנפץ ברעש גדול.
המפסידה הגדולה ממפלתו של ציר ההתנגדות והמאבק בישראל היא כמובן איראן, שאיבדה את כל עולמה - את פרויקט הגרעין שלה, רבות מיכולותיה הצבאיות, ואת מאחזיה ברחבי האזור שבהם השקיעה מאות מיליארדים של דולרים לאורך השנים.
אבל גם טורקיה היא בין המפסידות. בעימות בין ישראל לבין אויביה טורקיה התייצבה בצד הלא נכון של המפה ושל ההיסטוריה, הגם שהגבילה עצמה לדיבורים ונמנעה ממעשים, ועתה מתברר כי גם טורקיה אינה כה חזקה ובעלת עוצמה כפי שנהגה להציג את עצמה. היא נעדרת משאבים כלכליים שבעזרתם תוכל לקנות השפעה ושליטה, ומתברר שגם בכל האמור ביכולות צבאיות, מבצעיות וטכנולוגיות היא מצויה הרחק מאחור.
אחרי הכל, במזרח התיכון יודעים לעשות את ההבחנה בין דיבורי רהב, שבהם מצטיין ארדואן, לבין מעשים - בעיקר הפגנת שרירים וכוח, שהם הדבר היחיד שמבינים ומעריכים באזורנו. וכך, ארדואן מדבר ומדבר, ואילו ישראל וארה"ב של טראמפ עושות.
למפסידות הגדולות אפשר להוסיף גם את רוסיה ואת סין, שאיבתן לארה"ב העבירה אותן על דעתן עד שאימצו מדיניות עוינת כלפי ישראל, ואף הביעו אהדה לאויבינו, איראן וחמאס. מדיניות זו גרמה להן נזק יותר מתועלת, ובסוף חשפה אותן כנעדרות כל מעמד או יכולת השפעה מדינית, כלכלית וצבאית באזורנו.
במזרח התיכון החדש, הדרך לוושינגטון שוב עוברת בירושלים כבעבר, ורק מדינות שמדיניותן היא כזו של יציבות ושלום - ובכלל זה שלום עם ישראל, כמו סוריה של אל־ג'ולאני - רק מדינות כאלו יוכלו לקדם את ביטחונן ואת מעמדן האזורי והבינלאומי.
כל שנותר הוא להמתין ולראות אם אותן המפסידות שנדחקו לשוליים - רוסיה, סין וטורקיה - יפנימו את הלקח ויסיקו ממנו את המסקנות הנדרשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו