לקראת עונת ההסכמים: תזכורת

הולכים ומתרבים הסימנים לכך שאנו עומדים בפתחה של עונת ה"הסכמים" שבה יעוצבו וינוסחו לא מעט "התחייבויות" מדיניות, כלכליות, ומעל לכל ביטחוניות, שעתידה של ישראל ייקבע על פיהן. הייחודיות בתקופה זו היא במספר ההסכמים הגדול העומד לפתחנו במקביל: במעגל הרחוק זו איראן ובמעגל הקרוב לבנון, סוריה, יו"ש ועזה, ולכך יש להוסיף את ניסיונות ההרחבה של הסכמי אברהם. כדאי לזכור ולשנן כמה נקודות לגבי "הסכמים" בעבר באזורנו בכלל, ואלה הנוגעים לישראל במיוחד.

ראשית, יריבינו נהנים מגזענות של ציפיות נמוכות כלפיהם. זו משתקפת בכך שניתנים להם במערכת הבינלאומית לא פעם פטור ממחויבויות שעליהן חתמו והנחות קבועות על הפרות הסכמים. אתם יודעים, הם כאלה, זה חלק מהתרבות שלהם, אין להם ברירה, צריך להבין אותם, הם תחת לחצים של הציבור הקיצוני שלהם, ועוד.

לדוגמה, דווקא מההסכם הכי יציב וארוך טווח - הולכים ומתרבים הדיווחים שמצרים מפירה את הנספח הביטחוני ובונה תשתיות צבאיות רציניות בסיני. על הרשות הפלשתינית כבר אין צורך להרחיב, אז מה אם כתוב שכל דבר יושג רק במשא ומתן ובהסכמת שני הצדדים? אבירי "השלום" מאירופה לא יגנו את ההפרות הללו, תמיד יקפידו על קריאה סימטרית לשני הצדדים. הם תומכים בפעילויות של הרש"פ המנוגדות להסכמי אוסלו. לא פעם ניתן לראות שמעל מוקדי הפרות הבנייה הנרחבות ביהודה ושומרון מתנוסס דגל האיחוד האירופי.

אנחנו נופלים שוב בפח שבו כבר נפלנו בעבר: הערכת כוונות המשתקפת כביכול בניירות חסרי ערך, הדוחקת ממקומה הקריטי את הערכת היכולות המעשיות של האויב. לכל אלה יש פתרון המיושם כעת בלבנון ובסוריה, שעליו יש לעמוד בכל "הסכם" ולהבהיר לכל הערבים והמעורבים שהכוונות המוצהרות והחתימות כבר פחות מעניינות: ככל שהדבר נדרש, ישראל תשתלט על שטחים הנדרשים לביטחונה ותשלים את המדיניות באכיפה מתמדת בכוח נגד כל יכולת מאיימת.

שנית, הצד המשלים לכך הוא סוג של אנטישמיות, המתבטא בסטנדרט כפול כלפי ישראל. היא, בניגוד גמור לפטור ולהנחות הניתנים ליריביה, נדרשת לדפוסים שלא נתבעים משום מדינה. בעזה זה מתבטא בהגבלות קשות וחסרות תקדים על אופן הלחימה ובדרישות להכנסת סיוע לאויב בעת מלחמה תחת הכסות המאוסה של "סיוע הומניטרי". הטבח המחריד במיוחד של 7 באוקטובר נשכח כלא היה, ובקצה האנטי־ישראלי ניתן לשמוע הצדקות, או לפחות הבנה, למדוכאים שעשו זאת בגלל "הכיבוש".

שלישית, ערבויות בינלאומיות וכוחות בינלאומיים בהרכב כזה או אחר הם כלום. מאז כוחות האו"ם שעזבו את סיני ערב מלחמת ששת הימים לפי דרישת המצרים ועד יוניפי"ל בדרום לבנון, ברור שכוחות או"ם הם כלום ושום דבר. כעת עולה הצעה מגוחכת ומרגיזה במיוחד, שהכוחות החלופיים בעזה יהיו בניהול ובשיתוף של מצרים וקטאר. מדובר בשתי מדינות שהן מהגורמות הישירות להתעצמות חמאס. לשתיהן יש תכלית אחת: השארת רצועת עזה כמוקד של צרות והצקה מתמדת לישראל.

ולבסוף, תמיד למגמות הללו תהיה תמיכה ישראלית כלשהי. ברחבי המרשתת והעיתונות ניתן למצוא מכוני מחקר שלועסים מחדש, שוב ושוב, את פתרון שתי המדינות כאילו 7 באוקטובר לא היה, וכאילו לא ניכרת גם כיום בקרב הפלשתינים תמיכה בזוועות. בחברה הישראלית מקננת משיחיות של "שלום", המתעקשת להחיל על אויבינו מושגים ומונחים מערביים הזרים להם. שום הוכחה ושום אירוע במציאות הסרבנית לא יזיז אותם מעוד איזו "תוכנית מדינית" שהם הוגים כבר עשרות שנים. קשה להאמין, אבל בקצות השיח כבר החלו אמירות על כך שלא יושג "שלום" ללא התייחסות לרמת הגולן. הם רק רואים ג'יהאדיסט "חוזר בתשובה" כביכול, שעושה הצגות בחליפות חדשות, וכבר קופץ להם מתג ההסכמים המדיניים.

כך, בהדרגה, אנחנו נופלים שוב בפח שבו כבר נפלנו בעבר: הערכת כוונות המשתקפת כביכול בניירות חסרי ערך, הדוחקת ממקומה הקריטי את הערכת היכולות המעשיות של האויב. לכל אלה יש פתרון המיושם כעת בלבנון ובסוריה, שעליו יש לעמוד בכל "הסכם" ולהבהיר לכל הערבים והמעורבים שהכוונות המוצהרות והחתימות כבר פחות מעניינות: ככל שהדבר נדרש, ישראל תשתלט על שטחים הנדרשים לביטחונה ותשלים את המדיניות באכיפה מתמדת בכוח נגד כל יכולת מאיימת.