חיזבאללה על פרשת דרכים: בין התנגדות לישראל לתמרון פוליטי

לאחר המכה הצבאית שהנחיתה ישראל על איראן, ניצבים במרכז הוויכוח הציבורי בלבנון, ובעולם הערבי בכלל, חיזבאללה ושאלת המשך התנגדותו החמושה לישראל.

מחנה אחד, הכולל דמויות מן הממסד הפוליטי הלבנוני, לצד קולות רבים מן הרחוב, קורא לחיזבאללה להכיר בעליונות של "האויב הציוני" ובחוסר היכולת להתמודד מולו, ולכן לוותר על המאבק ולהמירו בהצטרפות לפוליטיקה. מנגד, עומד "ציר ההתנגדות", בהובלת חיזבאללה, השולל כל פשרה עם ישראל משיקולים אסטרטגיים ומסיבות מוסריות, דתיות וחוקיות.

חיזבאללה יוצא נגד הקולות "החולמים ומפנטזים" על נורמליזציה או שלום עם ישראל, וטוען שמדובר בכניעה. לדבריו, מי שבוחרים בדרך זו הם אנשים הבורחים מ"אחריותם ההיסטורית" להיאבק בישראל, נכנעים ללחצים חיצוניים או פועלים משיקולים ומאינטרסים פוליטיים.

חיזבאללה מודע לשינוי המשמעותי במארג הכוחות במזרח התיכון, וכמי שפעל מאז הקמתו בצורה מושכלת ושקולה, תוך החלפת זהויות במקרה הצורך, סביר להניח שיאמץ אותו דפוס פעולה גם הפעם. הארגון ינסה להרוויח זמן בזירה הפנים־לבנונית ומול האמריקנים, ולהציג עמדה המוכנה עקרונית לשינוי, אך לא להתפרקות מלאה מנשק. כל זאת, בתנאי שיצליח להביא גם להישג מדיני, ולו הקטן ביותר, בדמות נסיגה ישראלית מדרום לבנון, הפסקת התקיפות וערובות בינלאומיות לשמירה על הריבונות הלבנונית.

בעיני תומכי "ציר ההתנגדות", פירוק ארגון הטרור השיעי מנשקו משמעו חיסול מה שנותר מההרתעה הלבנונית, פתיחת הדלת לפלישות ישראליות (או מערביות) עתידיות והפקרת דרום לבנון.

בנאום שנשא לציון יום העשורא הקדוש לשיעים, אמר מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם כי חיזבאללה לא יניח את נשקו כל עוד ישראל ממשיכה להחזיק בחמשת המוצבים בדרום לבנון (המתפרסים בצד הלבנוני משלומי במערב ועד למרגליות במזרח) ולתקוף מן האוויר מטרות בלבנון. קאסם הדגיש כי "לא נהיה שותפים למתן לגיטימציה לכיבוש בלבנון ובאזור. לא נקבל נורמליזציה (עם ישראל)". הוא גם הדף ביקורת על החזקת ארסנל הטילים של הארגון, וטען שמדובר בכלי ההרתעה היחיד שמונע מישראל לחדור ליישובים בדרום לבנון ולפגוע באזרחים.

לכן טוען מחנה התומכים בחיזבאללה כי על הציבור הלבנוני לשאול את עצמו, "מה המחיר שיש לשלם בהתמודדות עם האויב? ומה כבד יותר - מחיר ההתנגדות או מחיר הכניעה?" התשובה, לדידם, ברורה: ההתנגדות אולי כואבת, אבל הכניעה קטלנית.

מאחורי הקלעים, לצד ההכרזות הלוחמניות כלפי חוץ בדבר הצורך בעמידה איתנה, חיזבאללה מקיים דיונים פנימיים על האפשרות להחליף תפקיד - כלומר, להשקיע יותר בזירה הפוליטית ולצמצם את הצבאית. משמעות הדברים היא ויתור על חלק מארסנל הנשק הכבד שברשותו (בעיקר כטב"מים ורקטות ארוכות טווח), תוך שימור יכולות ההרתעה הבסיסיים שלו כמו נשק קל וטילי נ"ט.

ההצהרות של קאסם ונציגים אחרים של חיזבאללה מגיעות על רקע הביקור בביירות של טום ברק, השליח האמריקני למזרח התיכון, כדי לקדם את התוכנית לפירוק ארגון הטרור מנשקו ולנסיגת ישראל מדרום לבנון. מבחינת ארה"ב וישראל, נקודת הזמן הנוכחית לא יכולה להיות טובה יותר: רמת התמיכה של איראן בחיזבאללה נמצאת בשפל לאור חולשתה האסטרטגית לאחר המלחמה עם ישראל, וכן העובדה שמאז ספטמבר האחרון ארגון הטרור השיעי סופג מכות ומפלות מידי ישראל, שמונעות ממנו לשקם את יכולותיו.

אם כן, חיזבאללה משדר מסרים סותרים בנוגע לעמדתו ביחס ליוזמה האמריקנית. מצד אחד, הוא לא מוכן לוותר על זהותו כארגון לוחם, חבר בכיר ב"ציר ההתנגדות" ו"מגן לבנון". נוסף על כך, קיים בו החשש התמידי, זה הצרוב עמוק בתודעה השיעית, מפני דיכוי ורדיפות הן של הנוצרים והסונים בלבנון, ועתה גם של משטר הסוני העוין בדמשק.

מנגד, חיזבאללה מודע לשינוי המשמעותי במארג הכוחות במזרח התיכון, וכמי שפעל מאז הקמתו בצורה מושכלת ושקולה, תוך החלפת זהויות במקרה הצורך, סביר להניח שיאמץ אותו דפוס פעולה גם הפעם. הארגון ינסה להרוויח זמן בזירה הפנים־לבנונית ומול האמריקנים, ולהציג עמדה המוכנה עקרונית לשינוי, אך לא להתפרקות מלאה מנשק. כל זאת, בתנאי שיצליח להביא גם להישג מדיני, ולו הקטן ביותר, בדמות נסיגה ישראלית מדרום לבנון, הפסקת התקיפות וערובות בינלאומיות לשמירה על הריבונות הלבנונית.