אם אני, בהיריון מתקדם, עשיתי מילואים – כולם יכולים

אם אני יכולתי לעשות מילואים ערב החודש השמיני של ההיריון, הראשון שלי, ובעלי לא זכה לבלות מחצית משנת חייה הראשונה של בתנו - גם אתם יכולים.

גדלתי בעמק יזרעאל ובסדיר הייתי קצינת נפגעים בעיר עפולה. אחרי 7 באוקטובר נקראנו גם אני וגם בעלי לשירות מילואים, כל אחד במסלול שלו - הוא כמנהל משמרת סיוע מכלול אש בחטיבה 8 של חיל השריון, ואני כקצינה בכוחות רפואת חירום של חיל האוויר.

כמו שקורה במלחמה, עם הזמן מצאתי את עצמי ממלאת תפקידי פיקוד שונים וכעבור כמה חודשים, בעודי בבסיס, גיליתי בבדיקה שגרתית שאני בהיריון ועדכנתי בכך את בעלי ששירת באותה עת במוצב בצפון.

בימים ההם לא היתה ברירה וגם לא היה ריאלי לבקש להשתחרר מהשירות, אז הורדתי מעט הילוך ונשארתי בבסיס עד החודש השמיני למרות שבעלי ואני לא התראינו כבר כמה חודשים.

הייתי כל כך גאה בעצמי על היכולת ועל הכוח נשי שמצאתי בתוכי לג'נגל בין כל כך הרבה תפקידים וסיטואציות - מפקדת על 40 חיילים, אישה בהיריון ראשון, אשת מילואימניק וגם אחות במחלקה פנימית בבית החולים רמב"ם - ונקרעתי ביניהם, אבל הרגשתי מסופקת.

חלוקת השוויון בנטל

אני יודעת איך זה נראה מהזווית שלי וכמה חשוב לקבל גב ותמיכה מדמויות משמעותיות במעגל חיי. כשאני נזכרת בזה עולות בי עד היום דמעות תודה לאמי וגם לבוסית שלי בעבודה, שהכירו בשירות המילואים שלי ועד כמה הוא חיוני.

אני רוצה לבקש: לא קשה שגם רבנים חרדים יתנו תחושה כזו לתלמידיהם - במו עיניי ראיתי את זה קורה כשבעלי פיקד בזמנו על מחזור בני ישיבות בחיל התותחנים, וזה עבד! היה ביניהם בחור אחד מקסים, שהיה הקשר שלו וגם יצא לקצונה, ואחרי כמה שנים נודע לנו שנהרג בהתהפכות עם רכבו במהלך תרגיל בקורס מ"פים. אני זוכרת כמה קשה זה היה, ואיך בעלי התאבל עליו. עדות לקשר החזק והמיוחד שנרקם ביניהם.

אז אנחנו מזמינים אותם לשרת איתנו, לג'נגל ולהיקרע עימנו בין בית, משפחה ועבודה, ואם חלילה נדרש - גם למות לצידנו. אני בטוחה שגם הם יחוו את המשמעות ואת הגאווה כחלק מהעשייה והבנייה של המדינה, שממלאות כל פינה בגוף ובלב.

זה יכול לקרות בהסברת חשיבות הדבר או בלחץ חברתי ואף בכפייה, בלית ברירה. גם אני לא רוצה למות, גם אני לא דמיינתי שבעלי ייעדר ממחצית משנת חייה הראשונה של בתנו. הם לא יותר חשובים לילדיהם ממה שבעלי חשוב לבתו ואם הוא מצליח לג'נגל מול העבודה שלו, אני מזמינה גם אותם.

אני מאמינה שמנהיגים שעברו דרך, היו בעמדות מפתח והשפעה ומצאו את עצמם נקרעים תחת הנטל, מבינים כמה חשוב לפעול לחלוקת השוויון בנטל. להם לא צריך להסביר יותר מדי - על מנהיגים כאלו אנו סומכים.

הכותבת, קצינת נפגעים במילואים, שירתה יותר מ-130 ימים ובעלה שירת יותר מ-300 ימים