שבת 29.6.1985, לפני 40 שנים, ימי הלינה המשותפת. אני, ילדונת בת 21, בהיריון ראשון - ותורנית שמירה בבית התינוקות עם משה ויפה אדר. משה ואני מפקירים את השמירה לטובת נסיעה לבית החולים - וכעבור שעתיים מגיח לעולם תמיר, בננו הבכור, בלידה מוקדמת מהצפוי.
תמיר - נכד בכור ליפה, יורם ופסיה, דור שלישי ונכד הראשון לבית ניר עוז - אמור היה לחגוג אתמול יום הולדת 40 בחיק המשפחה, בטיול, בחופשה, בפאב עם החברים שחלקם אינם איתנו. אבל תמיר לא בחופשה, לא בטיול, לא עם המשפחה ולא עם החברים - תמיר לא כאן!
עם לידתו הפך אותי תמיר לאם, ואותנו למשפחה. דרכו למדתי על עצמי, למדתי מהי אהבת אם - אותה אהבה שקורעת אותי מבפנים כבר 633 ימים. לא פעם אני תוהה האם באמת יש בעולם סימנים לעתיד לקרות, האם תמיר נולד קודם זמנו כי בבוא היום ייפרד טרם זמנו?
בלידתו המוקדמת תמיר הרוויח חודש בחייו, ועם הפקרת היישוב ב-7 באוקטובר הפסיד עשרות שנים שהיה צריך עוד להתהלך בינינו. מאזן רווח והפסד קשים ולא הוגנים.
זוכרת שהגענו מהפגייה לבית התינוקות, הישר לידיה המסורות של דיצה היימן - מטפלת התינוקות אז ופדויית שבי היום - שבחיוך ובעיניים בורקות פסקה: זה הקטן גדול יהיה. ודיצה צדקה. תמיר גדל לילד ולאדם מלא חיות, אוהב לטייל, חייכן, עם עיניים גדולות וסקרניות ועם ריסים ארוכים-ארוכים. כאשר עצם עיניו, הריסים בלטו כל כך שקראתי לו "היפהפייה נמה".
תמיר, כשמו כן הוא, תמיר בגובהו וביופיו. ילד של חופש וטבע ומרחבים, שמהיום הראשון שניתן היה להושיבו על כיסא האופניים היינו נוסעים לשדות לבקר את אבא - ותמיר היה מאושר. מאז, תמיר התאהב בריח האדמה, במגע הרגבים, בהוצאת תפוחי אדמה וגזר בידיים, בלחקור צמחים וציפורים ולמצוא צב ולהיות מאושר. כל שעשה בילדותו, עשה עם ילדיו בבגרותו.
בצניעותו הרבה ובהערכתו לפשטות החיים, תמיר מאוד העריך את תאריך הולדתו והיה אומר שאינו זקוק למתנת יום הולדת - שהרי קיבל כמתנה את החופש הגדול. בצבא התעקש להתגייס לגולני, הצטייד ברוח לחימה שיצא איתה בבוקר 7 באוקטובר, סיים שירות כלוחם מצטיין, ובעיקר אמר כי שמח להגיע לגולני ולהכיר את המגוון של עם ישראל.
תמיר - שהגה את המשפט "החיים פשוטים אם לא מסבכים אותם", ועל דלתו היה תלוי סטיקר עם המשפט "כאן לא מקטרים" - תמיד אמר תודה על מה שיש, על משפחה אהובה ועבודה טובה. כך חי בפשטות, במובן העמוק של המילה, בחיבור לאדם ולאדמה, לחקלאות ולאנשים, לחינוך ולנפש האדם, למשפחה שממנה בה - ולזו שאותה בנה לעצמו עם הדס, אסף ונטע, מתוך רגישות ותבונה על תהליכים פנימיים כשראה את המציאות נכוחה ותמיד טען שאנחנו מייצרים לעצמנו את המציאות שבה אנו חיים. למדתי ממנו כל כך הרבה. תמיר היה לי בן וחבר ומורה.
שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר תמיר אמר לי: "אמא, אני מודאג, הגדר רותחת וצה"ל לא מגיב". כאילו צפה את הבאות. בבוקר השחור תמיר יצא ראשון כי האמין - האמין בצבא, האמין בקהילה, בשייכות, בערבות – והותיר בממ"ד את הדס, אסף ונטע. " שתי דקות ואני חוזר", כך אמר לאסף שעדיין שואל: אבל למה הצבא לא הגיע?
במשך שעתיים וחצי תמיר נלחם עם קומץ חברים - מעטים מול רבים - על הגנת ניר עוז, על הבית שבו נולד וגדל ואהב כל כך. הוא הדביק באהבתו את הדס שביחד בחרו לבנות ולקבוע את ביתם בניר עוז, ולגדל את הדור הרביעי לבית ניר עוז. הם לא ויתרו על הבית גם בימים שבהם לא היה קל ביטחונית וקהילתית, והוא בחר להישאר ולתרום. היה חבר בכיתת הכוננות ובהנהלת החינוך.
בשם האחריות והערבות תמיר יצא ושילם מחיר, יצא והפסיד עשרות שנים - שהחודש שבו הקדים לצאת לעולם, לא יאזנו את ההפסד.
תמיר הפסיד ללוות את נטע לגן חובה ולכיתה א' ולצפות בה גדלה בחן ובחוכמה. תמיד אמר עליה שהיא תנהל את העולם. אני צופה בה וחושבת כמה תמיר היה זה שצריך לצפות בה ולחייך.
תמיר הפסיד לשחק עם אסף כדורגל, לאהוד ביחד את מכבי ת"א, ללוות אותו לבית ספר חדש, לסיים איתו כיתה ו' לנסוע איתו לטיול בר מצווה בספארי, וליהנות מלראות אותו גדל ודומה יותר ויותר לאבא תמיר – מיני-תמיר.
תמיר הפסיד להמשיך לאהוב את הדס ולחגוג איתה 10 שנות נישואין, לצאת לחופשה שהיתה מתוכננת ולבנות את ביתם.
תמיר הפסיד להיות אח בכור לשלושת אחיו שעם כל אחד מהם היה לו קשר אחר ומיוחד, אוהב ומכיל ונותן פינה של קשב ושפיות, של שיח כן ולא שיפוטי, והרבה הומור משחרר.
תמיר הפסיד להיות לנו לבן - להמשיך להיפגש עם אבא בשדה ולחלוק שיח חקלאים, ואיתי שיח על חינוך והורות. הפסיד להיות לי לבן, כפי שאיחל לי כשצפה בי סועדת את אמי ואמר: "אני כל כך גאה בך, אמא. אני מאחל לעצמי להיות לך לבן כמו שאת להורייך".
תמיר הפסיד להיות נכד נוכח לסבים ולסבתות אוהבים, שאמר לסבא יורם – "כל עוד אתה בניר עוז, אני איתך".
את כל זה תמיר הפסיד, אך אנחנו הפסדנו הרבה יותר - הפסדנו אותו לצידנו כבן, כנכד, כאח, כבן זוג, כאבא וכחבר.
כמה הפסדנו את שיחות העומק והחכמה שתמיד פישטו את החיים המורכבים. כמה הפסדנו שהיום אני עומדת כאן לדבר על תמיר, במקום להכין לו אלבום ליום הולדת 40.
כמה שהעולם הפסיד אדם כן וישר וערב חברתית, חכם ומצחיק, רציני ושטותניק, רגיש ומחוספס, אוהב אדם באשר הוא - ויותר מכל את הדס, נטע ואסף. כשנכנס הביתה הורגש שובל של משב רוח רענן, עם חיוך ענק ועיניים בורקות.
כל זה נקטע במחדל 7 באוקטובר, הפקרה שהחלה שנים קודם ונמשכת כבר 633 ימים. לעולם לא תהיה כפרה ומחילה על האובדן העצום, אבל חייב להיות תיקון והוא השבת החטופים כולם - 50 חטופים וחטופה בהסכם כולל, והפסקת המלחמה שממשיכה לגבות קורבנות ולהרחיב את מעגל השכול. שנוכל להתחיל את השיקום האישי, המשפחתי, הקהילתי והלאומי.
אני זועקת לקדושת האדם באשר הוא, לחי ולחלל, לחיים בכבוד ולקבורה ראויה ומנוחת עולמים. השיח על החללים נדחק לשוליים ולא אוכל לקבל מחיר נוסף לאובדנו של תמיר - יש להילחם עליו כפי שהוא נלחם עלינו. זו זכות וחובה.
תמיר היה חי ותוסס ועולם ומלואו, שהשאיר אחריו מעגלי חיים רבים, היה חבר אמת - אחראי וערב לחיי אחרים. הוא חי ופועם בתוכנו בכל רגע, בכל שנייה, נוכח במלוא חיותו וכל שנדרש זה להשיבו. שאוכל לעמוד ולומר לו: "תמירי, אתה קורבן של תיקון, של עולם טוב יותר". התיקון הכרחי למעננו ובעיקר למען ילדיו, שהם הדור הבא של מדינת ישראל. ללא תיקון זה הוא יהיה קורבן שווא, ואל לאיש מאיתנו לאפשר זאת.
אני כואבת את אובדנו של תמיר, וכל כך גאה בבוגר שגדל להיות. אני מנוחמת בידיעה שדיברנו על הכל בפתיחות, באהבה ובגאווה הדדית, שהקפדתי לומר לו עד בלי די כמה אני אוהבת אותו וגאה בו. תמיר נפל בקרב על הבית שיישאר לנצח ביתו שלו ושל ילדיו. בכל מקום שבו ילכו הם יישארו ניר עוז - כי שם הם השאירו את אבא, ולשם ישיבו אותו.
הכותבת היא אמו של החטוף החלל תמיר אדר, שמוחזק כבר 633 ימים בעזה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו