בתוך ים הכותרות הגדולות שתיארו את מלחמת 12 הימים, תפסה את עיניי דווקא כותרת שולית שפורסמה בעיתון זה: כמה ימים אחרי תחילת המלחמה, באיחוד האירופי החליטו לבטל מענק של 3 מיליון יורו לקידום מורשת יהדות מרוקו. היוזמות שבוטלו כללו שימור בתי קברות עתיקים, תוכניות תרבותיות, תיעוד של מסורות בנות מאות שנים ומחקרים על מורשת משותפת יהודית־מוסלמית במרוקו.
קיימות עדויות לנוכחות היהודית במרוקו כבר במאה ה־2 לספירה - הרבה לפני שהאסלאם הגיח אל העולם במאה ה־8. לאחר הכיבוש המוסלמי, היהודים חיו כבני חסות, ד'ימי, ותנאי חייהם ידעו עליות ומורדות בהתאם לגחמות השליט בכל מדינה. לאורך הדרך היהודים שמרו על הקהילות, המורשת והזהות התרבותית הייחודיות להם. ב־1956 היו במרוקו כ־250 אלף יהודים - אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם הערבי.
עובדות היסטוריות אלה לא מפריעות למוסלמים רבים (שמתווכחים עם יהודים מעטים) להכחיש את החיים היהודיים שהתקיימו במדינות המגרב מאות ואלפי שנים ולגבות את החלטת האיחוד. "אין דבר כזה יהודי מרוקו", טען מגיב אחד בדף הפייסבוק Morocco World News; "היהודים לא היו חלק ממרוקו", טען מגיב אחר; ושלישי הוסיף: "יהודי מרוקו... איפה מקשרים את שני המונחים האלה?".
אכן, מדינת ישראל היא מדינה יהודית, דבר שפוגם בהיותה מדינה דמוקרטית. אך לא ניתן להתכחש לכך שישראל הוקמה כמדינה ייחודית, שנועדה להיות מדינת מקלט עבור העם היהודי. יתרה מכך, רוב היהודים המאכלסים אותה הם ילידי המזרח התיכון ומדינות האסלאם. גם כאן, כמו במדינות רבות אחרות, היו יהודים הרבה לפני שהיו מוסלמים, וההיסטוריה של המקום חרוטה במורשת התרבותית שלהם.
התגובות לא מתייחסות רק לנוכחות היהודית במרוקו. הן חלק מסדר היום המשותף לאסלאמיסטים ולשמאל הגלובלי, שמכחיש גם את החיים היהודיים בארץ ישראל לאורך הדורות. שיח זה מתבסס על תיאוריות פוסט־קולוניאלית שסוחפות את השיח האקדמי הדומיננטי. לפי תיאוריות אלה, היהודים כבשו את ארץ ישראל מהילידים האמיתיים, הם הפלשתינים, ושם הקימו מדינה קולוניאליסטית, היא ישראל. בהתאם, תיקון העוול ההיסטורי הזה כולל את פירוק המדינה הכובשת.
תוכניתו הסדורה של האייתוללה האיראני חמינאי להשמדת המדינה היהודית, שמופיעה בספרו "פלשתין" ושעיקריה פורסמו באחרונה בעיתון זה, נותנת מושג לגבי אופי ה"תיקון". התוכנית עוסקת בין היתר ביום שאחרי כיבוש ישראל, וכוללת את חזרתם של חלק מהיהודים לארצות המוצא של הוריהם. יהודים שיושארו בישראל שתהפוך לפלשתין יקבלו את המעמד הנחות של ד'ימי, ויחיו כבני חסות תחת שלטון מוסלמי. התוכנית לא התממשה, אך הרעיונות הפכו מרכזיים בסדר היום הפרו־פלשתיני.
מול הנרטיב של המדינה הקולוניאלית, שקנה אחיזה רחבה, בישראל לא מציעים נרטיב אחר. להפך - גם כאן, הנרטיב המרכזי שניצב בקדמת הבמה מתייחס ל־1948 כנקודת המוצא לקיום היהודי בארץ ישראל. עובדה זו קשורה בחטא הקדום של הממסד בישראל, שלאורך השנים בחר למחוק את הנרטיב של היהודים יוצאי ארצות האסלאם, גם בתוך המדינה וגם כלפי חוץ.
אכן, מדינת ישראל היא מדינה יהודית, דבר שפוגם בהיותה מדינה דמוקרטית. אך לא ניתן להתכחש לכך שישראל הוקמה כמדינה ייחודית, שנועדה להיות מדינת מקלט עבור העם היהודי. יתרה מכך, רוב היהודים המאכלסים אותה הם ילידי המזרח התיכון ומדינות האסלאם. גם כאן, כמו במדינות רבות אחרות, היו יהודים הרבה לפני שהיו מוסלמים, וההיסטוריה של המקום חרוטה במורשת התרבותית שלהם.
היהודים הם ילידים ששבו לאדמתם, ומיעוט עולמי הזקוק למקלט. באירופה פרעו בהם וניסו להשמידם, ובמדינות האסלאם הם סבלו גם מפרעות אלימות וגם ממעמד נחות ומהיעדר זכויות אדם בסיסיות. ההיסטוריה הזאת, ובמיוחד האירועים האחרונים שהתרחשו בישראל, היו אמורים להספיק לעולם כדי להבין שהעם היהודי (שעוד מימי התנ"ך הוא עם, ולא רק דת) זקוק למדינה חזקה משלו.
ישראל הוכיחה את יכולותיה הצבאיות בזירות השונות שבהן היא נלחמת. אבל כל עוד המדינה דבקה בנרטיב המערבי הפוסט־קולוניאלי - בזירת התודעה היא דומה לנהג הנכנס לשטח חולי, וככל שהוא לוחץ חזק יותר על דוושת הגז, כך המכונית מתחפרת עמוק יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו