במהלך 12 ימים ישראל נתנה תצוגה דמיונית כמעט. הרמוניה מוחלטת בין הדרג הצבאי למדיני, ביצועים מבצעיים לצד מודיעין מדויק, הובלה מדינית אחראית שיודעת לרתום אפילו את אמריקה, שמטוסינו ניקו עבורה את השמיים, עורף חזק לצד כוחות חילוץ והצלה שהיו שם ביעילות ובטוב לב מרביים, ואלפי מתנדבים. מדינת ישראל בתפארתה. מערכה מהירה, מדויקת, צודקת, רותמת, מתוכננת ומתופעלת כמו שעון. כמעט שכחתי שהמדינה שלי יודעת לעשות דברים כאלה.
רגע אחרי הפסקת האש, אחרי שהצלחנו לישון לילה שלם ברציפות, התחילו להתפרסם ממדי ההצלחה במכת הפתיחה, שבה חוסלו בידי ישראל 29 קצינים בדרגת תת־אלוף ומעלה. מעבר לזה, חוסלו בשיטתיות מדעני גרעין והושמדו עשרות סוללות נ"מ ומשגרי טילים, חלקם רגע לפני שנעשה בהם שימוש לירי לעבר ישראל. אני לא יודעת אם חוסל פרויקט הגרעין, אבל ללא ספק הפגיעה בו היא משמעותית. מתוך כ־1,000 הכטב"מים ששיגרו האיראנים, רק אחד הגיע ליעדו והתפוצץ בגבולות ישראל. השאר יורטו. גם ביירוט הטילים השיעור גבוה מאוד, אף שלצערנו לא מלא. עם כלביא קם, שאג ונלחם.
בהקשר לאיראן, חשוב לזכור את הזירה הצפונית השקטה שלנו - לבנון. היכינו את חיזבאללה כה חזק, ואנחנו ממשיכים בחוכמה וביסודיות להכות בו. אמנם הוא הוציא גינויים על התקיפות הישראליות באיראן, אבל לא העז לירות אפילו קטיושה. ככה זה כשמנצחים, ככה זה כשרואים אויב מול העיניים.
כשהגישה היא שחמאס הוא לא אויב - גם אין מודיעין איכותי ואין הכנות גדולות למערכה. אפילו לא הכנות קטנות. רק התגוננות בלתי נגמרת והתמודדות עם המערכה האמיתית: איך לחיות עם חמאס באופן פרגמטי, עם בנייה כלכלית ושלטונית והכנסת פועלים לעבודה בישראל. בכל פעם שמישהו צייץ בעד מיטוט שלטון חמאס - עטו עליו בטענה הלעוסה "אולי מי שיחליף את חמאס יהיה קיצוני יותר". כאן נמצא הפער המדהים והמדאיג בין המערכה המרהיבה באיראן ובלבנון לבין המערכה הטובענית בעזה. הכל מתחיל בראש שלנו.
החזרה לחיים עצמם, 12 ימים אחרי מכת פתיחה מהאגדות ומערכה כה חכמה, היא מטלטלת. הפער בין המערכה באיראן ובלבנון לבין המערכה בעזה הוא לא רק בגלל החטופים, אלא בגלל אופן התפיסה שלנו את הצד השני. איראן היא אויב רע, עוצמתי ושטני. חיזבאללה הוא אויב חזק, מוחלט וחכם. הפלשתינים? אה, זה מורכב. חמאס? הוא בכלל לא הוגדר אויב אצלנו לפני 7 באוקטובר. הוא נתפס כ"ארגון פרגמטי", כ"הרע במיעוטו", כארגון שרוצה סטטוס־קוו, ואפילו כפרטנר למשא ומתן על הסדרי קבע רגע אחרי שאבו מאזן יעבור לעולם שכולו טוב.
הילד הסורר היה הג'יהאד האסלאמי, לא חמאס. במבצע "עלות השחר", וגם ב"מגן וחץ", היה זה הג'יהאד האסלאמי שנלחמנו בו, נזהרים בפינצטה לא לפגוע בחמאס, לא להרגיז את יחיא. "יחיא סינוואר הוא מנהיג פרגמטי מאוד, ומוביל תהליך של עזה תחילה. קודם טיפול בקורונה ובכלכלה, ברווחת התושבים, לפני מלחמה", כתב ב־2021 ניר דבורי, הכתב הצבאי של חדשות 12. דבורי בדרך כלל משקף נאמנה את הרוח בצמרת צה"ל ובמערכת הביטחון. זו הרוח שנשבה גם בקרב הדרג המדיני. מרב האחריות היא על נתניהו, אך גם על בנט, על גנץ ועל לפיד.
כשהגישה היא שחמאס הוא לא אויב - גם אין מודיעין איכותי ואין הכנות גדולות למערכה. אפילו לא הכנות קטנות. רק התגוננות בלתי נגמרת והתמודדות עם המערכה האמיתית: איך לחיות עם חמאס באופן פרגמטי, עם בנייה כלכלית ושלטונית והכנסת פועלים לעבודה בישראל. בכל פעם שמישהו צייץ בעד מיטוט שלטון חמאס - עטו עליו בטענה הלעוסה "אולי מי שיחליף את חמאס יהיה קיצוני יותר".
כאן נמצא הפער המדהים והמדאיג בין המערכה המרהיבה באיראן ובלבנון לבין המערכה הטובענית בעזה. הכל מתחיל בראש שלנו. תשאלו לוחמים בשטח, הם יספרו לכם על הפער בין המידע המודיעיני שסופק להם כשלחמו בעזה לבין זה שקיבלו בלבנון. שמיים וארץ. עזה היא ארץ מלאה הפתעות קטלניות, ולא כי האויב שם יותר מתוחכם, אלא כי אנחנו טיפשנו ושיטינו את עצמנו.
ומי הבא בתור? את מי עוד אנחנו לא מגדירים כאויב? אילו עוד חורים בספינה אנחנו משאירים? דווקא עכשיו, אחרי לבנון ואיראן, כדאי לבחון את הפערים בין המערכות השונות וללמוד מהן לעתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו