כולנו "האח הגדול": עונת הַמַּרְאה

בחלוף השנים שעברו מאז הפציע על המסך, "האח הגדול" שקע אט־אט אל מצולות הטלוויזיה מחמת מיאוס הז'אנר, הפורמט והליהוק. נתוני הרייטינג הוכיחו זאת, המבקרים הצהירו על כך, וגם ברשתות החברתיות לא נרשם באזז יוצא דופן.

ב־20 במאי, יום שידורו הראשון של הריאליטי, עוד היה מדובר במותג רפאים שלא עורר שום ציפיות או עניין. אלא ששבוע אחד לתוך האירוע כבר היה ברור לכל כי העונה הזו מצליחה להתעלות על כל ה־14 שקדמו לה.

הבית הנוכחי, על דייריו הכוחניים, הוולגריים, המרושעים, הקטנוניים והנרקיסיסטיים ביותר בתולדות התוכנית, מוליד משבוע לשבוע שפע חיקויים ופרודיות, מפיח השראה יתרה בכותבים (חפשו ברשתות את הטקסטים בעניינו של אורי גרוס, שירי ארץ קדוש גילרן ו"הפשוטע"), וחשוב יותר מכל - מחולל סערות מהפנטות, לרוב סביב זוטי־זוטות, כמו זו שחוללו השבוע שתי דיירות בגין פטרוזיליה וגזר.

"האח הגדול" עלה לפני כחודש, אך מאז פרוץ מבצע "עם כלביא" ב־13 ביוני הולכת ומתבססת התחושה שמדובר במוצר הטלוויזיוני הכי מעורר הזדהות ועניין כרגע, שני לשידורי החדשות. זה לא מכוח הליהוק או הדינמיקות בין הדיירים - כאלה היו לנו בכל עונה, וגם לא מתוקף אישיותם המקולקלת באופן חריג כפי שתוארה קודם לכן.

חברה שמעבירה זמנים ארוכים בחללים מוגנים זה שני עשורים, היה מצופה מאיתנו שנאמץ קודי התנהגות תואמים. אחד מהם אף ניתן ליהודי באופן מפורש בפסוק בספר תהילים "הנה מה־טוב ומה־נעים שבת אחים גם־יחד". דהיינו, שותפות מבטיחה ניצול טוב יותר של המעלות של כל אחד מאיתנו. לא לאפשר לאנשים שאינם מדיירי הבניין לתפוס מחסה במקלט או לכנות מישהי בשמות גנאי שמנופוביים בפריים־טיים הן ההוכחות לכך שהכליאה המשותפת, מרצון או מאינוס, מעלה על נס דווקא את הישראלי המכוער

אם עד לפני רגע בית "האח הגדול" היה עבורנו ביבר שבו התבוננו בריחוק מלגלג, הרי כיום, ברגע קוסמי נדיר שהתהווה בשל המלחמה המבעיתה בתולדות ישראל, התמזגו המציאויות - הממשית והטלוויזיונית.

כמו דיירי "האח", גם אנו תקועים בחלל סגור לזמן בלתי מוגבל, בחברת אנשים בלתי נסבלים, שעם הטיל הראשון כל אחד מהם החליק בקלילות אל תוך הסטריאוטיפ שנכתב לו מראש, שרוצים להרוג זה את זה בשל המתח, השעמום, השחצנות והכבוד. נכון, זכייה בסך מיליון שקלים אינה מובטחת לנו. בשלב זה נסתפק בכך שנצא מהמקלט כשרקותינו אינן מתפקעות, מעצבים או מקדיחות. גם זה לא מובן מאליו.

כחברה שמעבירה זמנים ארוכים בחללים מוגנים זה שני עשורים, היה מצופה מאיתנו שנאמץ קודי התנהגות תואמים. אחד מהם אף ניתן ליהודי באופן מפורש בפסוק בספר תהילים "הנה מה־טוב ומה־נעים שבת אחים גם־יחד". דהיינו, שותפות מבטיחה ניצול טוב יותר של המעלות של כל אחד מאיתנו. לא לאפשר לאנשים שאינם מדיירי הבניין לתפוס מחסה במקלט או לכנות מישהי בשמות גנאי שמנופוביים בפריים־טיים הן ההוכחות לכך שהכליאה המשותפת, מרצון או מאינוס, מעלה על נס דווקא את הישראלי המכוער.

הרגע המותח ביותר ב"האח הגדול" הוא ההכרזה על הדייר המודח. אחרי פרפורי ההלם וההתרגשות, החיבוקים והנשיקות עם החברים והיריבים (רגע נדיר של אצילות, מעושה כמובן) וההבטחות הריקות שישמרו על קשר אחרי סיום התוכנית, מטפסים המודחים בכבש המתחם וניצבים מול הדלת, משמיעים אנחת רווחה ארוכה של מי שנפרעו מחבורת המעיקים הזו. לנו, באין מצלמות סביבנו, יש את הפריבילגיה לעלות מהמקלט לביתנו ובמקום "שמע ישראל" להטעים "טוב מותי מחיי עם אלו".