אחרי שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מיתג את המבצע הישראלי כ"מלחמת 12 הימים", ההשוואה בין שתי המלחמות בלתי נמנעת. למעשה, ההשוואה התבקשה גם קודם, ולו בשל הדמיון בין מכות הפתיחה, אשר הכריעו את המהלך של שתיהן. היוזמה שישראל נטלה לידיה בשני המקרים, בשילוב עם גורם ההפתעה, הוכחה כנתיב נכון לניצחון.
הכאב על המחיר הקשה של תקיפות הטילים מאיראן (כ־30 אבידות בנפש, נכון לעכשיו) נמהל בשמחת הניצחון ומשאיר אצל רבים תחושת חמיצות. בלי להפחית בערך החיים, יש לזכור שהמחיר נמוך בהרבה מזה ששילמה ישראל ב־1967. במלחמת ששת הימים, שנחשבת ל"קלה" וקצרה, נפלו כ־800 ישראלים, בתוכם כ־20 אזרחים. מלחמה זו התקבעה בתודעה כמלחמה לאיחוד ירושלים ושחרור חבלי מולדת, אבל מתכנניה כלל לא כיוונו לכך בזמן אמת.
בהיבט אחד המלחמה הנוכחית שונה ממלחמת ששת הימים – אז עמדנו לבדנו במערכה, ועכשיו ניצבה לצידנו ארה"ב, מעצמת־העל הגדולה בעולם, שעימה תיאמנו את המהלכים וחילקנו עבודה. זה שינוי אסטרטגי, תוצאת עבודה מדינית של ראש הממשלה נתניהו, שעוד ידובר בה רבות. כדי לשמר אותו, ישראל חייבת לעשות את מה שלא עשתה מייד אחרי מלחמת ששת הימים. היא חייבת להמשיך את רצף הניצחונות: העולם והנשיא טראמפ מעדיפים ווינרים
הם רק רצו להסיר מצווארה של המדינה היהודית את טבעת החנק ולהוריד מסדר היום את האיום הערבי להשמיד אותה. במובן זה הדמיון למבצע "עם כלביא" מדהים: גם עכשיו המטרה בשעת היציאה למלחמה היתה הצלת ישראל מאיום שמד (הפעם באמצעות נשק גרעיני), זאת אחרי שטבעת החנק האיראנית, המורכבת מהפרוקסי שלה, הוכתה על ידינו בלבנון, בסוריה ובעזה.
המטרה הושגה, באותה מידה שהושגה ב־1967: האיום הקיומי המיידי הוסר, אבל לא נעלם לעד. האויב הערבי השתקם אחרי המפלה במלחמת ששת הימים וניסה שוב כעבור שבע שנים להשמיד את מדינת היהודים. השאננות שלאחר הניצחון עלתה לנו ביוקר, ולכן חיוני לא לחזור על הטעות. ישראל חייבת לא להרפות - ללחוץ על איראן, בעודה חלשה ופגועה, כדי לא לאפשר לה לשקם את יכולות האיום והתקיפה.
ההצלחה הפנומנלית, שהביאה לידינו את יהודה, שומרון, עזה, רמת הגולן וסיני, נפלה על קברניטי ישראל בהפתעה גמורה ולכן הם לא מיצו אותה במלואה. במקום להשאיר את הר הבית בידינו – מסרו אותו, בניגוד לכל היגיון, לווקף המוסלמי והורידו ממנו את דגל ישראל. במקום לעודד את יציאת האוכלוסייה הערבית מיו"ש – מנעו ממנה לצאת וטמנו לנו בעיה דמוגרפית לדורות.
בהיבט הזה קברניטי ישראל מודל 2025 מפוכחים ומוכנים לקצור את פירות ההצלחה. שלא כמו הקברניטים מ־1967, הם מבינים שישראל מוכרחה למצות את הניצחון בשדה הקרב ולכפות – כיאה למעצמה המנצחת – את רצונה על הסביבה, בכל התחומים. החל מהתחום הטריטוריאלי (זו העת להחלת הריבונות ביו"ש), דרך ביעור חמאס, וכלה בפעולות מנע אגרסיביות לגדיעת כל איום שעוד נותר באזור, באיראן או מחוץ לה.
בהיבט אחד המלחמה הנוכחית שונה ממלחמת ששת הימים – אז עמדנו לבדנו במערכה, ועכשיו ניצבה לצידנו ארה"ב, מעצמת־העל הגדולה בעולם, שעימה תיאמנו את המהלכים וחילקנו עבודה. זה שינוי אסטרטגי, תוצאת עבודה מדינית של ראש הממשלה נתניהו, שעוד ידובר בה רבות. כדי לשמר אותו, ישראל חייבת לעשות את מה שלא עשתה מייד אחרי מלחמת ששת הימים. היא חייבת להמשיך את רצף הניצחונות: העולם והנשיא טראמפ מעדיפים ווינרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו