כדי שאחרים יקשיבו לך ברצינות, צוטט פעם רוזוולט, אתה רק צריך לדבר ברכות ולהראות שיש לך את הנבוט הכי גדול. החל מהשבוע, ישראל היא רשמית הבריון הכי חזק ומג'נון, עם נבוט ביד, וזה קורה באזור שבו היחידים שמקבלים כבוד הם בדיוק הטיפוסים האלה.
בתוך שבוע וקצת הפכנו למדינה מהסוג שפוגשים במשחקי מחשב של פעם: משתעשעים בשמי איראן נטולת הגרעין. במדינה ההיא, שגדלנו על סיפורי האימה של יכולותיה, אנחנו מפציצים מתי ואיך שבא לנו.
אבל קרוב יותר לכאן, חמאס ממשיך להסתתר מתחת לאדמה כמו חולדות, וחיזבאללה - זוכרים? - מוכה וחבול, הודיע ש"לא יצטרף ללחימה של איראן", כאילו מדובר בהודעת דוברות של נבחרת התעמלות אמנותית לקראת המוקדמות, ולא בארגון שרדף אותנו כמה עשורים הודות למממן השיעי שממנו הם מתנערים בלי בושה.
גם סוריה פתאום מודיעה שהיא נותנת לישראל חופש פעולה בשמיה. אל-ג'ולאני, כך מתברר, לא סובל מפגיעה בזיכרון לטווח הקצר, והוא מעדיף לצפות במטוסינו חולפים מעל לראשו בדרך לטהרן בלי לעצור להפגזה או שתיים. נכון לכתיבת שורות אלו חמינאי עדיין חי, וטראמפ עסוק בלגזול קרדיטים כאחרון כתבי הספורט.
אני מביט בנתניהו יוזם, תוקף ומבצע בלי להקים "ועדת מומחים" בדרך - וכמו אוהד הפועל טוב, אני חושש מהחזרה לשלולית "השהיית הלחימה" ו"אין דבר כזה ניצחון"
לראשונה זה שנים, ישראל מתנהלת כמדינה ריבונית, גאה ונושכת, במקום לרצות את העולם. מהפכה. אך דווקא כעת אני חושש. אנחנו מנצחים, מה שאומר, היסטורית, שאוטוטו יגברו הקריאות משמאל ש"עכשיו הגיע הזמן לנוח", "בואו נהיה הגיוניים", "לא נוכל להילחם לנצח".
אני מביט בנתניהו עושה את הבלתי ייאמן - יוזם, תוקף ומבצע בלי להקים אף "ועדת מומחים" בדרך - ואני מפחד. מפחד, כי הפיקוד הבכיר עלול להתעורר פתאום ולגלות לחרדתו שהוא חלק מצבא מנצח. ההפך מהדנ"א שנצרב בו אחרי שנות וקסנר ודוקטרינת החתירה התמידית לתיקו בואכה כניעה. מפחד מהלחץ על המנהיג.
כבר עכשיו מתחילות הקריאות האלה. כרגיל, הן מתחילות מהקצה של קפלן והברסלרים, שסובלים מכל שנייה של ניצחון. זה תמיד מתחיל ככה, וזה נמשך בתקשורת שכבר עסוקה בלפמפם שאנחנו בכלל מפסידים, שהכל מיותר ושהאיראנים אוטוטו בחזרה על הרגליים.
בקרוב הם יתחילו עם "הזדמנות היסטורית לפיוס", ואם האויב על הברכיים - זה הזמן "להושיט יד". הזיכרונות מזוועות השבת השחורה קהו, וחמאס רק רוצה שלום. חיזבאללה? איראן? סתם חיפשו שקט. לא משנה שהדרוקרים והברסלרים מתבררים באופן יומיומי כליצנים שטעו בכל אחת מהתחזיות. זה חזק מהם.
ולכן אני מפחד, מר נתניהו. סוף-סוף רואים אותך בתפארתך, כמנהיג מהסוג שלא היה פה שנים. סוף-סוף רואים צה"ל התקפי, ומרגישים ברחובות גאווה שמאפילה, מגמדת ומלעיגה את רואי השחורות. וכמו אוהד הפועל טוב ומוכה, כבר עכשיו אני חושש מהיום שאחרי. מהחזרה לשלולית "השהיית הלחימה" ו"אין דבר כזה ניצחון".
נתניהו, כמנהיג היסטורי - אל תיתן לזה להיעלם. תשאיר אותנו בעמדת הבריון המג'נון, עם פיקוד חדש מדור הניצחון. יש לך אויב על הרצפה, וכולם רואים שאתה מחזיק את הנבוט הכי גדול בשכונה. השתמש בו. העם איתך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו