חיסול חמינאי טומן בחובו סיכונים גדולים ובלתי צפויים

ב־1976 יצא לאקרנים הסרט "הנשר נחת" בכיכובם של מייקל קיין, דונלד סאת'רלנד ורוברט דובאל. הסרט הבדיוני תיאר חוליה נאצית, שמשימתה לתפוס את ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל, ולחסלו.

בלי ספוילרים: במלחמות העולם, הראשונה והשנייה, לא ניסו המדינות הנלחמות לחסל את מנהיגי האויב. ניסיונות התנקשות, אם היו, בוצעו על ידי מחתרות של גורמים מקומיים, כגון "קשר 20 ביולי" ("מבצע ולקירי"). הכלל המוסכם והבלתי כתוב הוא שלא מחסלים ראשי מדינות, גם בעיתות מלחמה.  

מאז יצאה ישראל למבצע "עם כלביא", הציבור הישראלי, לרבות יושבי האולפנים, משתעשע בשאלת גורלו של עלי חמינאי מנהיג איראן. על פניו חיסול חמינאי עשוי להחליש את משטר האייתוללות, ואף להביא לקריסתו. אם אנחנו מחפשים הצדקה, מי שמורה על ירי טילים לריכוזי אוכלוסייה אזרחית, לרבות על בתי חולים - דינו מוות. אולם אחרים מסבירים שיש חסינות לדמויות פוליטיות, וחמינאי, על אף היותו צורר ומי שחותר להשמדת ישראל, נכלל בקטגוריה הזו.

הרעיון לחסל ראשי מדינה אינו חדש, אך הוא נחשב לרוב כקו אדום, שמעט שמדינות חוצות אותו, בין היתר בגלל המשמעויות המשפטיות, המוסריות והאסטרטגיות שלו. מבחינה משפטית ומוסרית, חיסול של ראש מדינה הוא הפרה של נורמות יסוד במשפט הבינלאומי, ובפרט של עקרונות ריבונות המדינה.

אז נכון, איראן היא מדינת טרור, והגבול בינה לבין כל ארגון טרור אחר מטושטש מאוד. משמרות המהפכה נתונים למרותו של חמינאי, והוא מפעיל אותם בתך איראן ומחוצה לה, ולכן הוא יעד לגיטימי לחיסול. אבל גם אם יש בסיס מוסרי לתקיפה, מבחינה אסטרטגית חיסולו של חמינאי עלול להצית תגובת שרשרת מסוכנת בהרבה. זהו למעשה הסיכון המרכזי בחיסולו של כל מנהיג. 

אם נבחן מקרים מן העבר, נגלה כי פעולה מסוג זה לעיתים דווקא הובילה להקצנה ולהידרדרות, ולא להתמתנות. למעשה, המעורבות של ה־CIA בהפיכות נגד משטרים ובחיסולי מנהיגים באסיה ובדרום אמריקה יצרה יותר בעיות מאשר סיפקה פתרונות. כך, לדוגמה, חיסולו של נו דין דיים, נשיא רפובליקת וייטנאם לשעבר, ב־1963 לא שיפר את מצב המדינה אלא הוביל לכאוס שהגביר את מעורבות ארה"ב במלחמה.

למעשה, ישראל התחבטה בשאלה אם לחסל מנהיג של מדינה יריבה עוד בשנות ה־60. מצרים של גמאל עבד אל־נאצר היתה מאיימת ומסוכנת לא פחות מאיראן של היום, מה גם שנאצר השתמש באותה השפה של חמינאי. אבל בעוד נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון תהה מול הנרי קיסינג'ר, יועצו לביטחון לאומי: "האם ה־CIA לא יכול לטפל בנאצר?!", רה"מ גולדה מאיר החליטה להשאיר את גורלו של הצורר המצרי בידי עמו, אך הוסיפה "לא נצטער אם הוא ייפול".

ואם רוצים דוגמה רעה למה לא לחסל מנהיגים, כולנו זוכרים איך ההתנקשות בעבאס מוסאווי, מזכ"ל חיזבאללה, ב‏־1992, הובילה לעלייתו של חסן נסראללה. נסראללה הפך את חיזבאללה מארגון קיקיוני לסמי־מדינה ולמפלצת מאיימת בהרבה ממה שהיה עד אז.  

נקודה נוספת למחשבה בהקשר האיראני היא לא רק המטרה עצמה, חמינאי, אלא התגובה העממית שעלולה לבוא בעקבות חיסולו. העם האיראני פטריוטי מאוד, נאמן למולדתו ונוהג להתאחד בזמני איום ומשבר. פגיעה בסמל שלטון אמנם יכולה לתת רוח גבית לאופוזיציה, אבל גם להוביל לליכוד שורות פנימי, בייחוד בקרב נאמני המשטר, שיהפכו את המנהיג העליון לקדוש מעונה ויובילו לבחירתו של מנהיג לא פחות קיצוני.

לכן, על אף הפיתוי הטקטי שבחיסול, לרוב הוא טומן בחובו סיכונים גדולים ובלתי צפויים. לטובת הפלת המשטר האיראני צריך ליזום את המהלך מבפנים, היינו להצמיח הנהגה חלופית וכריזמטית, בשילוב לחץ מדיני, כלכלי, צבאי ותודעתי. מהלומות כירורגיות על מנהיגים פוליטיים של האויב הן לאו דווקא הדרך הנכונה להשגת המטרה.