ישראל נלחמת את מלחמות העולם

"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ" - נחרט על פעמון החירות שהוצב בפילדלפיה ב־1753. שנתיים מאוחר יותר אמר פטריק הנרי, מהאבות המייסדים של ארה"ב, באחד מנאומיו המפורסמים: "הבו לי חירות, או הבו לי מוות".

ערך החירות התבסס כאתוס המכונן של המולדת האמריקנית, וכחלק מתפיסת המולדת כישראל החדשה, הבריטים כמשעבדים, ואת האמריקנים כבני ישראל הנלחמים על חירותם. בינואר 1941, כשנה לפני כניסת ארה"ב למלה"ע השנייה, נשא הנשיא רוזוולט בפני הקונגרס האמריקני את נאום מצב האומה, שזכור כנאום "ארבע החירויות". בנאום הגדיר רוזוולט את ארבע החירויות שעליהן צריך העולם להיות מבוסס: חופש הביטוי, חופש הדת, חופש ממחסור כלכלי וחברתי וחופש מפחד.

אתוס החירות המשיך לפעם באמריקה גם בשנות המלחמה הקרה נגד אויבת החירות, בריה"מ. בדצמבר 1982, בנאום שנועד לבטא סולידריות עם העם הפולני המדוכא תחת השלטון הקומוניסטי, אמר הנשיא רייגן: "האומה שלנו נולדה מתוך החירות, ותמיד הבנו שגורלה של החירות שלנו קשור לגורל החירות בעולם". מאז התמוטטות בריה"מ וסיום המלחמה הקרה נראה שהדמוקרטיות המערביות, שהחירות האישית היתה סוד הצלחתן וקיומן, שקעו לתוך ניוון ואובדן דרך אידיאולוגי ולא רוצות לעמוד מול הסכנה הרובצת לפתחן. 

ההגירה האסלאמית, שהחלה במאה שעברה והואצה בעשור האחרון, שינתה את אירופה ופורמת את יסודותיה התרבותיים והחברתיים. האסלאם הרדיקלי, שנוכח מאסיבית ברחוב האירופי ומשם חודר לפוליטיקה המקומית והארצית, אינו שואף להיטמע אלא לרשת את מדינות אירופה ולהשליט עליהן את חוק השריעה ואת תרבות האסלאם המשעבדת.

לעומת הנחישות האסלאמית למיטוט הדמוקרטיות המערביות, מתמודדות מדינות אלה עם משבר זהות קשה. הנצרות, שהיתה חלק מתרבותן, איבדה את אחיזתה. הלאומיות, מאז מלה"ע השנייה, הוצאה מחוץ למרחב הלגיטימציה. ועם אובדן הזהות והמשמעות, אובד גם הרצון להביא ילדים לעולם. הסנטימנט הכללי הוא של אינדיבידואליזם קיצוני, וכפי שעולה מסקרים יש מוכנות קטנה מאוד של צעירי אירופה להילחם ולהגן על ביתם. וכאשר אותם צעירים מחפשים את תחושת הזהות, המשמעות והשייכות שאבדו להם, הם מוצאים אותה בקרב תלייני התרבות שלהם, ששוטפים את הרחובות באלימות, בהפגנות אנטישמיות, בתמיכה דה־פקטו בטרור ובתנועת האחים המוסלמים.

מדינות אירופה המערבית צועדות כך אל סופן בטווח של דור עד שניים. מול זה, מדינת ישראל היא מגדלור של תקווה, מוצב קדמי של המערב שמגויס בכל כוחו לעצור את השיטפון האסלאמיסטי, שדוהר מכיוון האחים המוסלמים ושלטון האייתוללות. בהיבט העמוק יותר, ישראל מייצגת דגם של מדינת לאום, בעלת זהות לאומית־יהודית מבוססת שאוכלוסייתה נחושה להילחם כדי לשמר את חירותה המדינית והלאומית.

רק באמצעות השבת הערכים שבשמם הוקמו הדמוקרטיות המערביות, ובראשן החירות, יוכלו מדינות אלה לבסס מחדש את זהותן הלאומית, לשאוב מהם משמעות מחודשת ולנסות לקום ולהילחם על הצלת תרבותן השוקעת.