הלנצח נחיה על הטיל

ארבע לפנות בוקר. כשלושים איש, על הטף, חיות המחמד והטלפונים הסלולריים המטרטרים שלהם, מצטופפים כאן במקלט הבניין שלנו. הנאים השכנים בעיניי? נאים. הנאה המקלט בעיניי? פחות. כרוב המקלטים בישראל הוא זערורי ומאובק. שהייה ממושכת בו תבטיח שהטחב יחסל אותך הרבה לפני האיום הבליסטי.

הנה כי כן, אני יושבת כאן בחלל המעופש הזה, מוקפת זרים מוחלטים ותוהה אם כך אמות כשיגיע הטיל האיראני. זה אינו הומור גרדומים, זו שאלה קיומית המעסיקה אותי עוד מילדותי. ככלות הכל, גדלתי בקריית שמונה בשנות השמונים וחסיתי ימים רבים וארוכים בחדר הביטחון (זה היה שמו של הממ"ד) או מתחת לאדמה, כשקטיושות - רקטות תמימות הן נראות לנו היום ביחס לחימוש האיראני! - מתעופפות מעל.

נפשי הרכה חוללה בידי ההכרה כי המוות אורב על מפתן המקלט, והוא עגום ומנוכר יותר כשאת מוקפת אנשים שאינם בשר מבשרך. עוד הבנתי אז שככה יהיה תמיד - לעולם נחיה כאן על הטיל. ובאשר אלי: אני אמשיך לשהות במקלטים כאלה ואחרים עד אחרית ימיי. אלו יהיו חללים נספחים לבתים שלי כל עוד אחיה כאן. 

הנאים השכנים בעיניי? נאים. הנאה המקלט בעיניי? פחות. כרוב המקלטים הוא זערורי ומאובק. שהייה ממושכת בו תבטיח שהטחב יחסל אותך הרבה לפני האיום הבליסטי

די להציץ בציורים ששרבטתי כילדה כדי להבין עד כמה ההבנה הזו היתה עמוקה: ליד בית הרעפים האדומים עם העץ, האבא, האימא, הכלב והילדה, תמיד ציירתי קובייה קטנה מסתורית - המקלט שלנו. לזכות המבוגרים סביבי אני זוקפת את העובדה שאיש מהם לא טרח למכור לי עתיד אחר.

אלא שלצד המחשבות הקודרות, התחדדה בי ההבנה שאני רוצה לחיות את החיים במלוא העוצמה, התשוקה, הסחף והכוונה. שיש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות. שחיים שלמים, ודאי כאלה שקוטע מעת לעת איום ביטחוני, לא יספיקו כדי שאוציא אותם לפועל.

אז, כמו היום, אלו המחשבות המנוגדות שחולפות בראשי כשאיום פיזי מרחף מעל חיי וקשה מאוד להחזיק בשתיהן בעת ובעונה אחת. פעם תודעת החידלון גוברת על תודעת החיות ופעם החיות משתלטת על החידלון. אני לא חושבת שאני ייחודית. כל ישראלי מתנודד על המטוטלת הזו.

באותם ימים במקלט ילדותי ונעוריי, כמשחק שיש בו הסחת דעת ומעט חמצן לנפש, דמיינתי איך חיה המקבילה שלי במקום אחר, הרחק מחבית הנפץ המזרח-תיכונית. כילדה, יכולתי ללכוד בדמיוני את תוויה של ההולוגרמה הרחוקה שלי בצורה ברורה וחדה, ולשאוב ממנה נחמה. היום, כאישה בת 52, קשה לי אפילו להבחין בצללית הכפילה שלי. משהפכת לבוגר בישראל לא תוכל להסיט את המבט מהמציאות. גם לא לדמיין מציאות אחרת.

אמי שרדה את הזמנים המורכבים במקלטים בקריית שמונה תוך היצמדות להיבטים הפרוזאיים של החיים. מתחוור לי כי כמוה, ייגזר עלי להידחס עם השלושים אנשים האלה במרחב התת-קרקעי, להקשיב לחדשות שבוקעות בקולי-קולות מהטלפונים שלהם, ללטף את חתוליהם וכלביהם, להקשיב לקובלנותיהם, להציע לשכנה הישישה את הכיסא שלך, לשאת בגבורה את ניחוחות התקרובות השונות והמשונות שהביאו לשעות החירום. ולשקול עם שוך המהומה, כשיתפזרו אלה לבתיהם, אולי ליטול סמרטוט ומגב ולנקות את הטינופת מסביב.