מתקפת הפתע הישראלית על איראן ב-13 ביוני היכתה בתדהמה את העולם הערבי. היא עוררה צונאמי בזירה המקומית והובילה לשיח תקשורתי רחב, בעיקר במצרים ובירדן. אם באוקטובר-נובמבר 2023 ישראל נתפסה בשיא חולשתה, והיו בקרב שכנינו שצפו את "חורבן הבית השלישי", עתה עיון בעיתונים ובאתרי חדשות ערביים בולטים מעלה תמונה שונה לחלוטין.
דפוס הפרשנות משלב גינוי לישראל, הנשען על טיעונים מוסריים נגד המתקפה על איראן, וניתוח מפוכח של הכישלונות האיראניים, שינוי מאזן הכוחות האזורי ונימה של הכרה בעוצמתה הצבאית, בייחוד המודיעינית, של ישראל.
למעשה, השיח משקף מבוכה אזורית הולכת וגדלה: אם עד כה היתה זו איראן שהרחיבה את שאיפותיה ה"אימפריאליות" אל תוך מדינות ערב השכנות, עתה קיים חשש ערבי מפני עליונות והגמוניה ישראלית במזרח התיכון. ומכאן, שבעיניהם, תבוסת איראן לא בהכרח משרתת את העולם הערבי. לכן מה שמעסיק בעיקר את הערבים בהקשר זה הוא היעדר חלופה - אסטרטגיה מדינית - וחוסר יכולת מצידם למלא את החלל שהותירה איראן כמשקל נגד לישראל.
עד כמה גדול החשש מפני הגמוניה אזורית ישראלית? אחד הרעיונות המרכזיים שעולה מהשיח הערבי, בעיקר זה המצרי, הוא ה"נכסה". ההשוואה ההיסטורית בין התבוסה של יוני 1967 לזו של יוני 2025. בדומה לאירועי מלחמת ששת הימים, הכותבים מבליטים את גורם ההפתעה, את הפגיעה המוחצת במערכות ההגנה ואת השבר התודעתי הלאומי שנלווה לה.
ולכן הסיקור התקשורתי הערבי לא מאמץ עמדה אוהדת כלפי ישראל. ישראל, הזוכה לכינוי "המושבה" או "הקולוניה", מוצגת כ"כוח אימפריאלי כובש". שוב ושוב מודגשת "מלחמת ההשמדה" בעזה, שנקשרת עכשיו ל"תוקפנות הפושעת" גם כלפי איראן. וכך, בעיניהם, ישראל היהירה מנצלת את חולשת האזור כדי להעמיק בו את השסעים והפערים, את המחלוקות, השנאה והפחד, כדי לבצר את מעמדה.
אם עד כה היתה זו איראן שהרחיבה את שאיפותיה ה"אימפריאליות" אל תוך מדינות ערב השכנות, עתה קיים חשש ערבי מפני עליונות והגמוניה ישראלית במזרח התיכון
קול נוסף העולה מן התקשורת הערבית הוא ביקורת כלפי המשטר האיראני. במקום הנרטיב המוכר של איראן כמעצמה אזורית מאיימת, הכותבים הערבים חושפים מדינה חלשה ופגיעה, שהופתעה לחלוטין והתגלתה כנמר של נייר.
תחילה הצליחה ישראל "לכרות את זרועותיה של טהרן" ולהביא לקריסה כוללת של "ציר ההתנגדות" - נפילת אסד והפגיעה האנושה בחיזבאללה. לאחר מכן פתחה ישראל במהלך צבאי שהמשטר האיראני לא היה מוכן אליו צבאית או תודעתית.
"ההפתעה הישראלית היתה ידועה מראש - ובכל זאת איראן הופתעה", נכתב באחד המאמרים, משפט שמהדהד ביקורת קשה כלפי הזחיחות המדינית והביטחונית האיראנית. סך המהלכים הללו מצטרף לתמונה המציגה בעיני הערבים התפוררות איראנית כוללת.
לכן, אחת המסקנות היא שאם איראן לא תפיק לקחים מיידיים, היא תאבד לא רק את כוחה הגרעיני, אלא גם את מעמדה ההיסטורי כשחקן אזורי מוביל, ואולי המשטר עצמו יקרוס. שכן, לפחות מאמר אחד חרץ את גורלו וקרא לאזרחי המדינה "לחפש אחר משטר חלופי לשלטון אנשי הדת".
אולם מעבר לגינוי כלפי ישראל ולביקורת על איראן בסיקור הערבי, עולה טון ברור נוסף ומשמעותי הרבה יותר - דאגה עמוקה, בייחוד מצרית-ירדנית, לביטחון האזורי. הפחד הוא שהמתקפה תצית תגובת-נגד הרסנית, שתפר את היציבות האזורית.
חלק מן הדעות הן שהמתקפה היא לא עוד סבב לחימה במסגרת המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר, אלא ראשיתו של שינוי גיאו-פוליטי עמוק, משום שאיראן עלולה להסלים את העימות ולתקוף גם בגזרות אחרות בניסיון לשמור על תדמיתה ועל יכולת ההרתעה שלה. מהלך שכזה, מזהירים המצרים והירדנים, עלול לסחוף את המזרח התיכון לעימות כולל.
ואכן, יש להם סיבה לדאגה, מכיוון שלנוכח המשבר הכלכלי שבו נמצאות מצרים וירדן, התסיסה הגוברת נגד א-סיסי מבית והאסלאם הקיצוני המאיים על המלך עבדאללה, מלחמות הן הדבר האחרון שקהיר ורבת עמון רוצות בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו