"איבדתי עוד ילד", היא אמרה. "הרביעי כבר". והחלה לבכות.
חיבקתי אותה, כי אין מילה שאפשר לומר כאן.
היא מחנכת, כזו שהיית רוצה שהילדים שלך יתחנכו אצלה. חכמה, מבריקה, מחויבת, יצירתית, עם זיק של נערה בעיניים וחוכמת חיים של סבתא.
ואתמול היא התכתבה עם תלמידי כיתת החינוך שלה מלפני ארבע שנים. עכשיו הם לוחמים וחיילים, קצינות וצעירות אחרי צבא, שפתאום חזרו כולם להיות הילדים שלה.
כולם, חוץ מאחד שנשאר בחאן יונס.
מסתובבים בינינו אלפי מורים שכולים כמוה. כמוני.
תפקיד המחנך אינו מסתיים במתן שיעור או בדיווח נוכחות. הוא נמתח אל תוך הנפש. וכשאתה מרשה לעצמך לאהוב, אתה מסתכן באובדן.
אבל אין נוהל שיחה עם מורה שכול. אין מנגנון שיאפשר לו לסמן פסק זמן, או אפילו לנשום בלי לחוש אשמה מול התלמידים הנוכחיים.
שכול הוא מונח השמור להורים, לאחים, אולי לחברים לנשק. אבל גם לאדם שגידל, הדריך, עיצב והכין את הילד למסע חייו - יש מקום באבל הלאומי והאישי.
בעידן שבו מערכת החינוך נלחמת מצד אחד על ערכיה ומצד שני על ערכה עבור המדינה, כדאי שנביט אל האנשים שלא רק מלמדים את דור העתיד, אלא לעיתים גם נפרדים ממנו מוקדם מדי, ושבים למחרת - להמשיך לחנך ולאהוב.
התפיסה הרווחת של מנהלי בתי ספר לגבי עזיבת מורים את מקצוע ההוראה היא שנושא השכר הוא הגורם הראשון והחשוב, כך לפי 80 אחוז מהם. גורמים אחרים הם מעמד המורה, עומס, שחיקה וקושי בעבודת המורה, תנאי ההעסקה של מורים, ואחריהם בסולם: יחס ההורים למורים, מדיניות משרד החינוך ויחסו כלפי עובדי הוראה וגודל הכיתות ומורכבות אוכלוסיית התלמידים. במלחמה הזו נוספה גם החשיפה לאובדן.
אני מכיר את המבטים. גם כשאני נכנס לבית ספר, הפנים והשמות נמצאים מולי. ואני חושב על המחנכת הזו, שנכנסת הבוקר לאותה כיתה בדיוק שבה התנדנד התלמיד האהוב שלה על הכיסא, שבה הוא הרים את היד לשאול שאלה, שבה היא ראתה (ראשונה!) את העיניים שלו נודדות בסתר אל היפה של הכיתה.
השבוע, ובכלל, אנחנו צריכים לחבק גם את המחנכות והמחנכים של הילדים שלנו. אבל לא רק אנחנו כפרטים, אלא מדינה שלמה. כל מי שמדבר על "דור הניצחון" חייב לזכור שלדור הזה יש מורים ומורות שהביאוהו עד הלום. שבלי חינוך אין צבא, אין מדינה, אין לנו כלום. ובלי מורים ומורות חדורי שליחות, גאווה מקצועית ותשוקה בלב, אולי יש בתי ספר, אבל אין בהם חינוך.
מדינת ישראל צריכה לרומם מחדש את מעמד המורה. זה מתחיל מביטול הקיצוץ הרוחבי בשכרם; ממשיך ברפורמה מקצועית לקראת הסכם השכר הבא שייעודה לשמר את המורים והמורות במערכת דרך אוטונומיה חינוכית, משמעות ערכית, גיוון דרכי הפיתוח והקידום במקצוע; ומגיע עד ההבנה שהמורים, כמו הלוחמים בחזית, הם חוד החנית של החברה הישראלית. ובדיוק כמו הלומים בחזית - כשחוד החנית הזה נשחק, החברה הישראלית בסכנה.
הכותב הוא ראש "משמר החינוך הממלכתי"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו