במשך חודשים רבים תכננו את יום החתונה שלנו. בתכנון המקורי שלנו, האירוע היה אמור להתקיים ב־11 באוקטובר 2023, באולם גדול, עם יותר מ־500 מוזמנים. אך המלחמה שפרצה טרפה את כל הקלפים. ב־7 באוקטובר כבר ירדתי לדרום, ובין כל הפקודות שקיבלתי, תהיתי מה יותר נכון: לקיים את החתונה - או לדחות אותה.
גיליתי שהדילמה הזו לא ייחודית לי, ושלפני 50 שנה, בזמן מלחמת יום כיפור, שאלו את הרב אלישיב זצ"ל מה לעשות בסיטואציה כזו. תשובתו היתה שלשאלה הזו יש רק גורם אחד שמוסמך להשיב - וזו הכלה. אם היא אומרת "הן" - ממשיכים בחתונה, ואם היא מבקשת לדחות - דוחים.
בצאת השבת, ברגע של הפוגה, התקשרתי למי שבאותו הזמן היתה ארוסתי כדי לשאול אותה מה לעשות. היא השיבה "הן", מתחתנים, וביום הרביעי למלחמה יצאתי מהבסיס לחתונה שלנו. לא לאולם המתוכנן, עם 500 המוזמנים, אלא לאירוע מצומצם. מהצד של הכלה איש כמעט לא הגיע, שכן היא עולה חדשה ומשפחתה לא יכלה להגיע לארץ.
היתה לי דילמה גדולה נוספת: שמחה פרטית בזמן שהכאב הלאומי כל־כך גדול נראתה לי לא בסדר. הגעתי לחתונתי במחשבה שהמשכיות החיים והזהות שלנו היא התשובה הגדולה והטובה ביותר לכל הטרגדיות שהעם שלנו עבר - אבל עדיין היה לי קושי רב לחייך ולהיות בשמחה.
הזמר שהבאנו, נעם יעקובסון, הגיע אל החתונה שלנו למרות שינוי השעה והמקום. לפני תחילת החתונה הוא ניגש אלי, ואמר לי שמהחתונה שלי הוא יוצא להלוויה של האחיין שלו, הלל סעדון ז"ל, שנפל בקרב במוצב סופה. הוא התעקש להסביר לי שאין כזה דבר להיות בחצי שמחה, בטח לא בחתונה. הוא הדגיש ששמחת החתונה שלנו היא הניצחון על האויב, ושאת כל המחשבות הקשות אני צריך לשמור לזמן שלאחר מכן.
וכך היה. השתדלתי בכל כוחי - לכל הפחות עבור אשתי הטרייה ומעט האורחים שבאו - לשמוח מכל הלב. למחרת חזרתי לצבא. אבל כל זה לא החלק הכי קשה עבורי בסיפור.
החתונה המקורית היתה אמורה להיות עם אבטחה מוגברת, מכיוון שבאותו הזמן עוד עבדתי כסמנכ"ל פורום קהלת, ומתנגדי הרפורמה ביקשו לחבל בחתונה שלנו. חלקם רצו להפגין בחוץ, וחלקם אפילו רצו לחסום את הכבישים כדי שהאורחים שלנו לא יגיעו לחתונה. המפגינים שתכננו לעשות זאת הצדיקו את זה בכך שיכול להיות שלחתונה שלנו יגיעו נבחרי ציבור - ולכן זה כבר לא אירוע פרטי.
אסור להשתיק ביקורת, ודאי שלא פוליטית - אבל אין מקום לרדיפה אישית של אנשים בשל עמדותיהם, וקל וחומר בשל עמדות בני משפחותיהם
הטרגדיה הגדולה ביותר של העם שלנו מאז השואה גרמה לכך שהמפגינים לא הגיעו להפריע לנו להתחתן.
עכשיו יש שמבקשים להפגין מול החתונה של אבנר נתניהו, ואפילו לנסות לשבש את החתונה, משלל סיבות מפוברקות כמו גודל החתונה או מספר המוזמנים - אף על פי שחתונות בסדר גודל זהה, ואף גדול מכך, כבר התקיימו בזמן המלחמה - או באמתלה שיש קשר בין מצב המלחמה והסכם לשחרור החטופים לבין החגיגה הפרטית של אבנר.
בנו של ראש הממשלה "אשם" רק בכך שאביו הוא ראש הממשלה. הוא לא דמות פוליטית. הוא לא נבחר ציבור. הוא לא עוסק בענייני מדיניות. השמחה שלו בחתונתו צריכה להיות הכי גדולה שרק ניתן - בדיוק כפי שמגיע לכולם.
אסור להשתיק ביקורת, ודאי שלא פוליטית - אבל אין מקום לרדיפה אישית של אנשים בשל עמדותיהם, וקל וחומר בשל עמדות בני משפחותיהם. לצערי, יש קבוצה קטנה של אנשים שעבורם אין גבול או קווים אדומים שאסור לחצות. אין ולו אדם אחד שראוי להפגין מול חתונתו - גם אם אביו הוא ראש ממשלה.