לשים ציפרלקס במים: גניבת הרכב שהצביעה על הפוסט-טראומה של כולנו

בשבוע שעבר, בשעה 22:00 בלילה, נגנבה מכוניתי מהחניה בבית. שבירת חלון, פתיחת דלת, עקירת תא הכפפות שמאחוריו נמצאים החוטים שבעזרתם התניעו את הרכב, ובתוך דקות נסעו לדרכם. לרוע מזלם, אחד השכנים, שחזר מריצת לילה, הבחין שאנשים זרים מסתובבים סביב הרכב שלי והתקשר למשטרה ואלי.

סגירת מעגל מהירה בין חברת איתוראן לבין המשטרה הובילה למרדף משטרתי אחרי הרכב, שנעצר בכביש 1, בדרכו לשטחים. בתוך המכונית נתגלה נהג בן 15. ככה זה עובד בכנופיות גנבי הרכב: יש את השומרים, את המתניעים ואת הנער שנוהג, כדי שאם ייתפס עונשו יופחת בשל גילו.

זו המלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינתנו הצעירה. ארוכה ממלחמת העצמאות, שבה לא היינו מעצמת נשק כמו היום. החברה הישראלית משלמת מחיר כבד בכל התחומים

לא באתי לספר על הגניבה, שמתברר שהפכה רווחת ברכבים היברידיים וחשמליים, כי הבטריות משמשות את הגנבים לייצור חשמל. באתי לדבר על תחושת המתח וחוסר הסבלנות שמלווה אותנו מאז 7 באוקטובר.

אני מניחה שבשלב מסוים תהיה בחינה של השפעת הטבח, המלחמה וקורבנותיה על הנפש של כולנו. בין היתר, תיבדק האלימות הגואה בחברה הישראלית, על כל מגזריה.מקרי הרצח מדווחים כמעט מדי יום.חוסר הסבלנות בא לידי ביטוי במישורים שונים. המתח מופיע וצץ לעתים קרובות. בכבישי המדינה, בכנסת ישראל, באלימות המילולית, בבוטות שצצה יותר ויותר ברשתות החברתיות. חבר רופא אמר לי שלנוכח המצב, הוא ממליץ להוסיף ציפרלקס למי השתייה של כל האוכלוסייה.

לדעתי, כולנו בפוסט־טראומה. באופן אישי הבחנתי בזה בטיפול שלאחר גניבת הרכב. באינטראקציה עם המשטרה, עם חברת הגרירה, עם חברת הביטוח וכו'. מבלי משים, מצאתי את עצמי פשוט צורחת בטלפון ומאבדת סבלנות. בין היתר על חברת הגרירה, שהיתה אמורה לגרור את הרכב למוסך מהמגרש שאליו נגרר על ידי המשטרה.

צורחת, כי הודיעו לי שבמקום לגרור את הרכב מייד למוסך, הוא ייגרר למגרש של החברה בכפר קאסם, כי לנהג נגמר הסולר במשאית. משם הוא ייגרר למגרש נוסף בחולון, ורק למחרת יגיע למוסך. למה? ככה. בימים רגילים הייתי עוברת על כך לסדר היום. עוד יום, לא נורא. אבל לדעתי, המתח שמונח בבסיס חיינו גורם לנו לאבד סבלנות מהר יותר, וברמת עצבים קולנית יותר.

זוהי העת של ההנהגה להוביל את העם למקום אחר. להציג חזון עם תקווה. להקל את הנטל. להראות שבאמת דואגים לשוויון בנטל ולרווחתם של אלו שמשרתים במילואים. לא למצוא כל דרך להיטיב עם מי שמסרבים להיות חלק מהחברה, אך לא מוותרים על מנעמי ההטבות. שההנהגה, ובראשה ראש הממשלה, תראה לנו שאנחנו מול עיניה - ולא הישרדותה הפוליטית.

תפקידה גם להוכיח לנו שהמלחמה הזאת נחוצה. בעוד רגע נציין שנתיים לטבח, שורת החללים מתארכת, והתחושה היא שאין יד מכוונת שיודעת לאן הכל מוביל. החל מהשבוע שעבר, זוהי המלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינתנו הצעירה. ארוכה ממלחמת העצמאות, שבה לא היינו מעצמת נשק כפי שאנו היום. ולמרות זאת, הלחץ הצבאי לא מזיז לחמאס. הלחץ הצבאי, שהתחדש בתמרון הנוכחי, לא גורם לחמאס לשחרר את החטופים. לכן, כל האמירות החלולות שלפיהן לחץ צבאי יביא לשינוי המשוואה ולקריסת חמאס - מתבדות מדי יום. בינתיים, החברה הישראלית משלמת מחיר כבד.