מאילון מאסק ועד למזרח התיכון: שיעור בכאוס מהאיש החזק בעולם

טראמפ לא מחפש יציבות, הוא מחפש מומנטום. בתוך חודשים בודדים הוא יוזם עסקאות עתק במזרח התיכון: הסכמי טכנולוגיה עם האמירויות, השקעות של טריליון דולר בסעודיה,פתיחת דלתות לסוריה,איתותים לאיראן- הכל תוך ניסיון להנדס מחדש את הזירה הפלשתינית עם רעיונות שאיש לא העז להציע בקול.

אלה לא גחמות, אלא חלק מדפוס ברור: לטלטל את הלוח, לגלות את נקודות ההשפעה החדשות וליצור יתרון יחסי מתוך אי־ודאות. במונחים עסקיים, מדובר במנהיג שלא פועל לפי תוכנית עבודה אלא בונה תזה, בודק אותה במציאות, מגיב מהר לתוצאות ומבצע התאמות. הוא לא "מיישם מדיניות", אלא מפתח גרסה ראשונית של סדר אזורי חדש ומעצב אותו תוך כדי תנועה. זה נראה כאוטי, אבל זוהי בדיוק מהות החדשנות האסטרטגית: לא לפחד לטעות, אלא להבין מהר ולתקן מהר יותר.

חברות שצומחות מתוך שיבוש הן אלו שיודעות לנצל חוסר יציבות כדי לפרוץ לשווקים חדשים. טראמפ מיישם אותו היגיון בגיאו־פוליטיקה. במקום להיבהל מהתפרקות הסדרים הישנים, הוא רואה הזדמנות לבנות סדר מועיל יותר לעידן החדש ולאינטרסים שלו. מדינה שמיתגה את עצמה כ"סטארט־אפ ניישן" לא יכולה להרשות לעצמה לחשוב כמו גוף שמרן. חברה ישראלית שתחשוב "כרגיל" - תפספס. חברה שתבין שהבלגן האזורי אינו רעש, אלא פוטנציאל - תוכל לבנות שותפויות חדשות, להיכנס לשווקים חדשים ולפרוץ גבולות עסקיים.

זה עניין של מבנה חשיבה. טראמפ, לטוב ולרע, פועל מתוך ראיית־על. הוא לא בוחן כל בעיה כשלעצמה, אלא מבין שהכל מחובר: מהלך בסוריה משפיע על סעודיה, על עזה, על איראן, על ישראל. גם עסק מצליח חייב לאמץ את המבט הזה. להתחיל לבנות מודלים רשתיים - אסטרטגיים, גמישים, סינרגטיים.

גם המצב בין טראמפ למאסק מוכיח את התפיסה: בריתות עם שחקנים חזקים דורשות בחינה מתמדת. לא הקרבה האישית קובעת, אלא הרלוונטיות האסטרטגית

גם הדינמיקה המתפתחת בין טראמפ לאילון מאסק- בעבר שותפים אסטרטגיים, וכעת מתנגחים בפומבי - מדגימה היטב כיצד טראמפ קורא את המערכת. כשמאסק חדל לשרת את וקטור ההשפעה של טראמפ, והפך משחקן מחזק לגורם בלתי צפוי בזירה הציבורית, הברית ביניהם נשחקה. טראמפ מבין שמנהיגות בעולם רשתי אינה מבוססת על נאמנות קבועה, אלא על תנועה חכמה: שיתופי פעולה נבחנים בשאלה אם הם מקדמים את כוכב הצפון האסטרטגי או מעכבים אותו. עבור מנהלים הפועלים בשווקים דינמיים זה שיעור חיוני: גם בריתות עם שחקנים רבי עוצמה דורשות בחינה מחודשת מתמדת. במערכות מורכבות לא הקרבה האישית קובעת, אלא הרלוונטיות האסטרטגית.

לכן, במקום להשתאות שוב ושוב על "הכאוס של טראמפ", הגיע הזמן להבין שהוא משקף את המערכת שבה כולנו פועלים: עולם לא ליניארי, עם ריבוי משתנים, תנודתיות ואינספור שחקנים בעלי אינטרסים סותרים. לא עולם שאפשר לשלוט בו, אבל עולם שאפשר לנווט בו אם משנים את אופן החשיבה.

המזרח התיכון אינו עוד זירה מדינית - הוא מגרש אימונים למנהיגות מודרנית, שמזכיר כי מי שרוצה לשרוד חייב להבין את המשחק, וגם לדעת לשנות אותו. רוב המנהיגים ממשיכים לחשוב במונחים ליניאריים - סיבה ותוצאה, מהלך ותשובה, יעד ותוכנית פעולה. אבל זירות ההשפעה החדשות הן רשתיות, בלתי צפויות ומרובות מוקדי כוח.

הזירה הגיאו־פוליטית היא רשת דינמית של אינטרסים, השפעות הדדיות ואירועים שקורים בו בזמן ושמשפיעים זה על זה בדרכים לא צפויות. משום כך נדרשת צורת חשיבה אחרת, שרואה מעבר לסיבה או לתוצאה אחת. טראמפ, גם אם לא תמיד במודע, פועל לפי עקרונות המוכרים מעולמות של מורכבות ושל דינמיקה לא ליניארית: הוא לא מגיב לשינויים, אלא יוזם שיבוש כדי לעצב מחדש את המערכת.

בעידן שבו איננו יכולים לחזות את העתיד, המיומנות הקריטית של המנהיגים היא היכולת לזהות תבניות בתוך כאוס, להגיב מהר, לחשוב במקביל בכמה ממדים - ולפעול באומץ על בסיס מידע חלקי.

הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית "דואליטי" לייעוץ אסטרטגי