כשהעורמה מנצחת את העוצמה: ישראל יכולה ללמוד מקאטר

בשעה שהמציאות והפוליטיקה הולכות למחוזות המדע הבדיוני, אולי כדאי ללמוד משהו מהמדע הבדיוני.

בסדרת "המוסד" של אייזק אסימוב מסופר על מדען המוגלה עם צוותו לכוכב נידח לאחר שהתריע על הקריסה הקרובה של האימפריה הגלקטית הנצחית והחזקה אך המתנוונת. ולמרות שהוא וחבריו המדענים נמצאים בנחיתות רבה - כלכלית, צבאית ומדינית - הם מצליחים, באמצעות עורמה רבה, לבנות אימפריה משלהם שמחליפה את האימפריה הקיימת למאות שנים.

פעם הם עושים זאת באמצעות הפצת מדע, פעם באמצעות הפצת דת, פעם באמצעות מסחר.

אני חושב לא מעט על "המוסד" כשאני קורא על קטאר. מדינה שגודלה כשליש מגודלה של ישראל, מוקפת אויבים ובעלת משאבי טבע. מדינות עשירות ממנה לא נהנות מעוצמתה. ומהו מקור עוצמתה של קטאר? יש בה רק 300 אלף אזרחים, וכ־2 מיליון עובדים זרים. אין בה הייטק או תרבות, לא מפעלי תעשייה או בנקאות. בצבא שלה משרתים רק כמה אלפי חיילים. אם אחת משכנותיה העוינות תחליט לפלוש אליה, היא תתפרק תוך שעות.

סוד עוצמתה של קטאר הוא בערמומיות שלה. לאורך שלושת העשורים האחרונים השכילה קטאר להתנהל בזירה הבינלאומית באופן חסר תקדים למדינה בגודלה, בערמומיות מעוררת פליאה, כאשר יריבותיה - ערב הסעודית, איראן, ישראל או מצרים - נותרות חסרות מענה.

קטאר הצליחה להקים את "אל־ג'זירה", רשת התקשורת הערבית הגדולה בעולם, שמדברת אל העולם הערבי מעל ראשי המנהיגים. הרשת היא גם המקור לחדשות ערב עבור המערב, ובמידה רבה היא שקובעת כיצד המערב יראה את העולם הערבי.

אל־ג'זירה אינה פרויקט יקר בקנה מידה מדינתי - ישראל מוציאה הרבה יותר על הסברה כושלת ושידור ציבורי. תארו לכם שישראל, במקום לשגר דוברים לבתי כנסת, לשלוח ח"כים עם אנגלית רצוצה ל־CNN ולארגן טיולי קיץ לסטודנטים ("תגלית"), היתה מחזיקה רשת חדשות שכל תפקידה הוא לחזק את מעמדה הבינלאומי ולדאוג לאינטרס שלנו.

סוד עוצמתה של קטאר הוא בערמומיות שלה. לאורך שלושת העשורים האחרונים השכילה קטאר להתנהל בזירה הבינלאומית באופן חסר תקדים למדינה בגודלה, בערמומיות מעוררת פליאה, כאשר יריבותיה - ערב הסעודית, איראן, ישראל או מצרים - נותרות חסרות מענה

וכאן מתחיל ההבדל בינינו לבין קטאר: הם חוצים כל קו שאנחנו מסרבים לחצות.

לישראל אין אינטרס, בוודאי לא כזה שאנחנו יכולים להסכים עליו. אנחנו לא יכולים להכריע אם אנחנו רוצים לסיים את המלחמה או להכריע בה, אם אנחנו רוצים חינוך ממלכתי או גיוס שוויוני, אם אנחנו רוצים בכלל הכרעה פרלמנטרית או שלטון של שומרי סף בלתי נבחרים.

כמו מרבית הדמוקרטיות המתקדמות, אנחנו חלוקים פנימית ומשותקים פוליטית.

קטאר היא דיקטטורה. נוסף על 300 אלף אזרחיה, חיים בה 2 מיליון אנשים חסרי זכויות בתנאי עבדות כמעט. האצטדיונים שבהם שוחק המונדיאל - שאותו היא הצליחה להביא בעזרת שוחד - נבנה תוך הקרבת חייהם של אותם פועלי בניין חסרי זכויות. בישראל פועלי בניין זרים מקבלים פנסיה.

קטאר משחדת את נשיא ארה"ב במטוס חדש, בישראל זה לא היה עובר יועמ"ש. קטאר יכולה לממן בו־זמנית גם את חמאס וגם אנשים הקרובים לראש ממשלת ישראל, ישראל אינה יכולה להחליף ספק קפה במשרד ממשלתי בלי שלושים חתימות של עו"ד ורו"ח, וגם אז היא תשלם על הקפה פי שלושה ממה שיעלה בסופר.

ישראל פעם היתה כזאת, בתקופת בן־גוריון. קטנה וזריזה, שמנהיגיה ושליחיה לא בחלו באמצעים, לתת קצת שוחד לאיזה פקיד צרפתי בשביל להבריח אונייה או מטוס לארץ נחשבו "עסקים כרגיל".

ישראל כמובן לא צריכה להפוך לדיקטטורה. היא חייבת להיות דמוקרטיה עם מנהל תקין וזכויות אדם, אבל זה לא אומר שאין מה ללמוד מהקטארים על עורמתם בזירה הבינלאומית. למען עתידנו והישרדותינו לא תזיק לנו מעט גמישות.