חיימובסקי: סיפור ירושלמי על אהבה, גבורה ונצח

בשבעה אחרי לכתו של אייל חיימובסקי ז"ל, שעמד בראש הרשות לפיתוח ירושלים ונקטף באיבו בגיל 51, עמדה אווירה כואבת וכבדה.

בלב כל הסיפורים כמעט, עמד נושא מרכזי - ירושלים. העיר שאייל ז"ל ומשפחתו היו ממובחרי בניה, ובהמשך היה גם מבוניה וממנהיגיה.

בפאתי המתחם עמדתי עם אורחים אחדים סביב דודו של אייל, אברהם דובדבני יבדל"א, שהיה יושב ראש הסוכנות היהודית ויושב ראש קק"ל ונשא בעוד שורת תפקידים ציבוריים.

מתוך הכאב הירושלמי הוא סיפר סיפור מופת שבמרכזו סבו של אייל ז"ל, הוא ברוך דובדבני ז"ל, שהיה סגן ראש עיריית ירושלים ונשא אף הוא בשורת תפקידים ציבוריים. הסיפור הזה מספר את סיפורו של דור התקומה ואת סיפור האהבה הנשגב שקשור בעיר הזו, שחוגגת השבוע 58 שנה לשחרורה בצורה הטובה ביותר. והסיפור הוא על אברהם עצמו, שהיה אז חייל בשירות חובה והתגייס לגדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 המפורסמת, בפיקודו של מוטה גור. כשהתגייס אברהם שהה אביו בחוץ לארץ. מרחוק הוא שמע על כך שבנו גויס והוצב בחזית סיני, וכמובן דאג מאוד.

כשהתחילה המלחמה, הצליח האב לשוב ארצה וביחד עם כולם חרד לגורל המדינה ולגורל בנו שעל אודותיו לא ידעו בבית שום דבר, רק שהוא מוצב בדרום.

מה שקרה בפועל הוא, שהחטיבה של אברהם שנועדה לכיבוש אל־עריש, הוסטה לכיוון ירושלים. גם כי חטיבת הצנחנים הסדירה בפיקודו של רפול כבר השלימה את כיבוש אל־עריש וגם כי בירושלים נועדה להם המשימה שתיחקק לנצח בדברי הימים, של כיבוש העיר העתיקה והכותל המערבי. אברהם לחם עם החטיבה, לקח חלק בכיבוש הר הבית והכותל ועשה היסטוריה. בבוקר שאחרי הכיבוש הוא מצא את עצמו יוצא מבונקר, מהלך בפאתי העיר העתיקה ופתאום מבין שהוא נמצא סמוך למעבר מנדלבאום. כירושלמי שהכיר את המקום, החליט ללכת אל תחנת המשטרה ולחפש שם טלפון, שבאמצעותו ייצור קשר עם הבית. הוא אכן מצא טלפון, כך סיפר, חייג באצבעות רועדות אל הבית והנה קול אביו עונה לו! והוא אומר: אבא! ואביו אומר לו בהתרגשות: אברהמי! ואז, מבלי להשתהות רגע, האב מתחיל לבכות ואומר לו בדמעות: "שמעת אברהמי? שמעת? הר הבית בידינו! אחרי 2000 שנה כבשנו את הכותל!" כמובן, מוסיף דובדבני, שברגע הבא אמו חטפה מידו את הטלפון ושאלה את השאלות הנחוצות יותר, כמו מה איתך? האם אתה בריא ושלם? מה שלומך? איפה אתה? וכו'. בהמשך, כשנודע שהוא בסביבה, מיהרו ההורים לבוא אליו בדרך־לא־דרך וליפול על צווארו.

באותו ערב התכנסה מליאת עיריית ירושלים, ודובדבני, שניהל את הישיבה כיושב ראש המועצה, הציע להפוך את היום הזה ליום חג לאומי, כמאמר אסתר המלכה על נס פורים: "קבעוני לדורות". בהמשך אימצו הממשלה והרבנות הראשית את ההצעה וכך זכינו ליום ירושלים.

איזה סיפור מתוק, שמסביר כל כך הרבה דברים ומסביר גם חלק מרוחו הגדולה ועדינות נפשו של הנכד, חברי אייל חיימובסקי ז"ל, מאישי הציבור המשובחים שהיו לנו. יהי זכרם של הנכד והסב ברוך.