ירושלים נחנקת - ואנחנו שרים

תכף יום ירושלים, ואפשר לשמוע את העיר שואלת אותנו בשקט: "מה עשיתם בשבילי?" - לא רק נוסטלגיה, מעשים של ממש. מאחורי ההמנונים והמצעדים מסתתרת אמת שקשה להסתכל לה בעיניים: ירושלים נחנקת. גורדי שחקים בלתי חוקיים עוטפים אותה מכל עבר, הרוב היהודי בה נשחק, והרשויות שמבטיחות ריבונות מפקירות אותה. ביום ירושלים ה־58 הגיע זמן חזון.

ציון אינה רק עיר פיזית, היא הרוח שחיה בלבבות כל יהודי ויהודייה, גם אם מעולם לא ביקרו בה. היא מוקד הכיסופים של מיליוני היהודים לאורך הגלות אשר לא זכו לראות בתקומתה. שירו של רבי יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי" הוא שיר שמהדהד כבר קרוב ל־1,000 שנים בלב כל מי שמבקש להבין את משאת הנפש הבלתי ממומשת של יהודי הגלות כלפי ירושלים - "הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים, לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ" - ומגלם את הכמיהה הבלתי פוסקת, את הצער על הגלות ואת התקווה הגדולה לשוב אל העיר. ובכן, ביום ירושלים מה שאנחנו חוגגים הוא לא רק שחרור פיזי של העיר אלא גם את השיבה אל הייעוד של העיר, כבירה רוחנית לאומית.

אך לא רק חגיגה: יום ירושלים אינו צריך להיות מוקדש רק להודיה, דגלים וריקודים, אלא לבניין והצבת חזון רחוק אך עם רגליים חזקות בקרקע - לא רק לעשור הקרוב, אלא גם ל־50 השנים הבאות.

החזון הזה כולל בראש ובראשונה שמירה על רוב יהודי מוצק בעיר, מכיוון שירושלים, בתנאים הדמוגרפיים הנוכחיים, ועוד יותר בעקבות יוקר הדיור שלא מאפשר לצעירים לקבוע את ביתם בעיר, עומדת בפני אתגר דמוגרפי קריטי. אם לא ננקוט פעולות מיידיות, הרוב הדמוקרטי יתפוגג.

מעמד התושבות של ערביי מזרח העיר מקנה להם חופש תנועה וביטוח לאומי, וניתן להם רק במידה שהם מתגוררים בישראל ולא באיו"ש. בפועל, הוא גורם להם להישאר בעיר ומוביל לאובדן הרוב היהודי. ראיה לכך היא מצב הבנייה הבלתי חוקית, כאשר ישנם יותר מ־25 אלף מבנים בלתי חוקיים בעיר, יותר מ־95% מהם במזרח העיר.                                              

גם "חזון ירושלים הגדולה" שהתחיל עוד בימי יצחק רבין ז"ל יחמוק מבין אצבעותינו אם לא נביט על העיר כעל מטרופולין ולא נשכיל לאכוף את החוק על הבנייה הערבית מסביב לה, שצומחת בקצב עם גורדי שחקים מסביבה, כמעט 360 מעלות. במבט ממעוף הציפור על העיר נראה אותה "נחנקת" בבניינים שימנעו צמיחה עתידית שלה - גוש רמאללה בצפון, ממזרח עזרייה ואבו דיס, ומדרום גוש בית לחם.

יום ירושלים אינו צריך להיות מוקדש רק להודיה, דגלים וריקודים, אלא לבניין והצבת חזון רחוק אך עם רגליים חזקות בקרקע - לא רק לעשור הקרוב, אלא גם ל־50 השנים הבאות

על ממשלת הימין "על־מלא" להבין את גודל השעה, לבצר את העיר ולהרחיבה בבניית שכונות מבשרת אדומים ועטרות, אכיפה בעיר עצמה וסביבותיה והוצאת הגורמים העוינים הפועלים בעיר ובראשם אונר"א והרש"פ. יהודי כל הדורות התאמצו להגיע לירושלים, ולא יסלחו לנו אם דווקא בזמן ריבונות לאומית נשמוט אותה מידינו.

רק מבט־על אחראי, ששואב כוחות מהעבר העברי של העיר ומחויב לעתידה הציוני, יוכל להעניק לה מתנת יום הולדת 58 לאיחודה - מתנת הריבונות.