בימים הראשונים אחרי שבן הזוג שלי חזר מעזה הוא ישן על הרצפה. הוא לא הצליח לחזור לישון במיטה, שהיתה רכה מדי לטענתו לעומת מה שהתרגל אליו בימים ארוכים של לחימה. השינה שלו היתה טרופה. ורק זמן רב אחרי, כשהחלומות נרגעו, הוא הצליח לספר לי שבלילות הוא היה נע בין העולמות, חוזר מתוך שינה לשדה הקרב ומתעורר בבית. והפחד הכי גדול התעורר בו בזמן שהיה פוקח עיניים, ולא מבין מי זו האישה שישנה לצידו. מי אני. אשתו.
אנחנו נשואים כמעט 18 שנים, אבל החיים שלנו התפצלו ב-7 באוקטובר, כשהוא נקרא למילואים ואני נשארתי בבית. מאז נאלצנו לחיות ימים רבים כל כך במסך מפוצל. רגל אחת בבית, בניסיון לקיים שגרה של חיים, עבודה, ילדים, כביסה, כלים, אזעקות ושלל משימות יום-יום - ורגל אחת בשדה הקרב. בכל התקופה הזו יש שתי משימות גדולות שמונחות לפתחנו, האחת היא לשמור על המדינה והעם, והשנייה לשמור על הזוגיות והבית.
"פעם גר כאן איש, והנוכחות שלו היתה השגרה. עכשיו האיש הזה הוא אורח, יוצא ונכנס מהחיים שלנו. מביא איתו שמחה גדולה, וגם לוקח אותה".
המילים האלה נכתבו בתוך קבוצת הפייסבוק של נשות המילואימניקים והקבע. זו קבוצה שנפתחה בתחילת המלחמה מתוך רצון לתת מקום לנשים שנשארו מאחור כשבן הזוג שלהן יוצא אל שדה הקרב. בקבוצה חברות כיום 15 אלף נשים. ובכל יום, ממש בכל יום, נכתבים בה פוסטים מרגשים וכואבים המספרים את המציאות המדממת שבתוכה אנחנו חיים.
בתחילת המלחמה הציבור היה כולו מגויס. כולנו היינו באווירת מלחמה. אבל זה חלף כבר מזמן, ופעמים רבות יש תחושה שמשפחות המילואים נותרו לבד מאחור, נושאות את נטל המלחמה על הכתפיים. כולם המשיכו בחיי היום-יום, ורק אצלנו העולם עצר מלכת.
בהרבה רגעים של שבירה, רגעים שבהם הרגשתי שאני לא יכולה יותר להחזיק את הדואליות הזו, שאף אחד סביבי לא מבין את הקושי העצום שמעורר הפיצול הזה בחיינו, מצאתי את עצמי גוללת בקבוצת הפייסבוק של נשות המילואימניקים והקבע, אפילו רק כדי להרגיש שאני לא היחידה שמרגישה את התחושות האלה. כדי להרגיש קצת נורמלית.
כמו שכתבה אשת מילואימניק אנונימית בקבוצה: "התופת שלי הוא שקוף. לתופת שלי אין סיפוק, אין בו אדרנלין או עשייה. אין בו חברים, קפה וסיגריות. אין בו אני מאמין. יש בו בעיקר בדידות".
לפני שבוע דיברתי עם המחנכת של הבן שלי, שאלתי אותה למה ביטלו את קבוצת התמיכה לילדי משפחות המילואים. ואז היא אמרה לי: "אבל הוא כבר חזר הביתה, לא?" הסברתי לה שהעול לא יושב על כתפינו רק בזמן השירות הפעיל. הוא נמצא שם גם אחרי. בתקופה שאנחנו כבר קוראים לה "בין הסבבים", כי לכולנו ברור שהצו הבא כבר בדרך. והנה השבוע עשרות אלפי משפחות שוב קיבלו צו.
בהתחלה כולם היו באווירת מלחמה, אבל כבר מזמן יש תחושה שמשפחות המילואים נותרו לבד מאחור, נושאות את הנטל. כולם המשיכו בחיי היום-יום, ורק אצלנו העולם עצר מלכת
אבל משפחות המילואים לא חוות את הקושי רק בזמן המילואים, לפעמים אפילו להפך. פעמים רבות הקושי מתגבר דווקא כששני בני הזוג מנסים להתמקם יחד בתוך הבית, אחרי שחוו חוויות שונות כל כך במהלך המלחמה. וכשצו נוסף מרחף מעל הראש ומזכיר שהמציאות המשותפת הזו היא קצרה וזמנית ובכל רגע יכולה להגיע שוב הקריאה. ואז היא באה.
המילואימניקים, וגם אנחנו, מוכנים לעשות המון למען המדינה, אבל אסור לקחת את ההתגייסות הזו כמובנת מאליה. אסור לזלזל בה. צריך לפקוח עיניים, לעזור, לתמוך ולהרחיב את שורות המתגייסים. אחרת כולנו נקרוס.
אילה דקל היא סופרת, אשת מילואימניק, מחברת הספר החדש "עד שתחזור אליי", המספר את סיפורן של משפחות המילואים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו