שיטת נתניהו: מבר-אילן לעזה

ב-14 ביוני 2009, כחמישה חודשים לאחר שנבחר ברק אובמה לנשיאות ארה"ב וביצע שורת הצהרות ומחוות שהבהירו את תמיכתו הנחרצת בהקמת מדינה פלשתינית, נשא נתניהו את "נאום בר-אילן".

במהלך הנאום, שהדהים את שומעיו, אמר נתניהו, המתנגד הגדול להסכמי אוסלו, את המשפט הבא: "אם נקבל ערובה זו לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית".

מהדברים השתמעה תמיכת נתניהו בהקמת מדינה פלשתינית. הימין היה כמרקחה. ובכל זאת, שנות שלטונו הארוכות של נתניהו לא קידמו, ולו במילימטר, את הקמת המדינה הפלשתינית.

במבחן התוצאה, נאום בר-אילן היה לא פחות מהונאה מדינית שנועדה לקבור בדיוק את המטרה שאותה נועד הנאום לקדם לכאורה. עשרות שנותיו של נתניהו בפוליטיקה היו אמורות ללמד את המאפיין הזה לגבי התנהלות נתניהו, לטובה או לרעה, תלוי בפרדיגמה שדרכה שופטים את מהלכיו. הוא כנראה הפוליטיקאי המחושב, המתוכנן והמתוחכם ביותר שהיה במדינת ישראל.

לית מאן דפליג שהכנסת הסיוע לעזה היא מהלך שמחזק את חמאס ואת כושר העמידה של האוכלוסייה הפלשתינית, ובאופן משתמע - מקשה על מאמצי המלחמה של מדינת ישראל והכרעת חמאס. מצד שני, המלחמה הממושכת בעזה איננה מתנהלת בוואקום מדיני.

במבחן התוצאה, נאום בר-אילן היה לא פחות מהונאה מדינית שנועדה לקבור בדיוק את המטרה שאותה נועד הנאום לקדם לכאורה. זה הדפוס גם לגבי הסיוע לעזתים

את תהליך קבלת ההחלטות מאז 7 באוקטובר בדרך הארוכה שמובילה להכרעת חמאס ולשינוי המצב האסטרטגי מן היסוד, כולל מימוש תוכנית ההגירה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אפשר להמשיל בשפה מתמטית לניסיון לפתור מערכת משוואות עם יותר מדי נעלמים, כלומר מערכת לא פתירה.

הדרך "הקלה והפשוטה" ניצבת שם תמיד כאופציה, משוואה אחת עם נעלם אחד. מסיימים את המלחמה, נכנסים ל"תהליך מדיני", מקבלים טפיחות על השכם מאירופה, ומסיימים בדיוק באותה נקודה שתפעיל את שעון החול לקראת 7 באוקטובר הבא.

הדרך האחרת, שתמנע את התנאים שמהם יתאפשרו ההכנות ל-7 באוקטובר נוסף, מחייבת התחשבות בשורה ארוכה של משתנים כמו מימוש אחת ממטרות המלחמה - החזרת החטופים, מוכנות הצבא, משרתי המילואים, לחצים קואליציוניים, יחסי החוץ של ישראל בעיקר מול מדינות מערב אירופה ובראשן צרפת, מאבק מופקר של האופוזיציה וארגוני המחאה.

אבל בראש כל השיקולים ועולה בחשיבותו - תמיכתה של ארה"ב במאמצי המלחמה של מדינת ישראל. בלי התמיכה הזו, כלומר אם ארה"ב תחליט להתנגד למלחמה, היא תיפסק למחרת בבוקר, גם אם ישראל לא תכריע את חמאס.

הכנסת הסיוע לעזה היא עוד משתנה באסטרטגיה הרבה יותר רחבה, וכך גם צריכים להישפט מהלכיו של נתניהו, לא על פי מהלכי ביניים המנוגדים להצהרותיו הפומביות. יותר משנה וחצי לאחר 7 באוקטובר, נתניהו מוכיח אסטרטגיה ברורה ודבקות במטרה גם אם בין לבין מתרחשים מהלכים שנראים מנוגדים לה.