לפני כמה ימים סיפרה ח"כ אפרת רייטן ממפלגת העבודה ("הדמוקרטים"), שהיא לא מברכת לשלום את השר בצלאל סמוטריץ'. הוא כל כך קיצוני וקנאי, הסבירה למורן אזולאי בערוץ הכנסת, שהיא, באופן אישי, לא מוכנה לנרמל אותו.
תזכרו את זה לפעם הבאה שמישהו מטיף לכם בארשת פנים חינוכית על מכונת רעל ועל מחרחרי הקיטוב, כשהחוטם פונה בעווית מלומדת לעבר הימין. אם כי בעיניי זו לא דרמה גדולה. אם ח"כ רייטן שואבת תחושת משמעות מקיומה הפרלמנטרי בהפגנה ילדותית של "ברוגז" ליריב אידיאולוגי או פוליטי, זה עניין שלה. משחקי הצ'ילבה של האופוזיציה הקטנונית משעממים.
מה שבכל זאת משך את תשומת ליבי הוא הנחת היסוד המובלעת בדבריה של רייטן, כי "יש אנשים שאסור לנרמל את הקיום שלהם" באמירת "שלום". מאיפה היא מגיעה, המחשבה, או היומרה לחשוב, ש"שלום" אחד של רייטן יש בכוחו לנרמל מישהו? מי טיפח בה את הביטחון העצמי הזה, להאמין שבהבל פה, ברכת "שלום" פשוטה, היא קובעת מה "נורמלי" ומה "לא נורמלי", מי בתוך הגדר ומי נשאר בחוץ?
את התשובה צריך לחפש בהכרזות פתטיות לא פחות של מנהיג האופוזיציה, יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, ששואג בהפגנות באקסטזה מביכה, "אנחנו הרוב!", בזמן שהסקרים מצביעים על שקיעה טיטאניקית בסקרים. או במשפט אחר שלו, "אנחנו משיאירים את העולם לחארות?". או במענה הבלתי נשכח של מגיש "שש עם", עודד בן עמי, לדודו אלהרר, "אנחנו שלושה אחוזים ואנחנו האיכות".
ומה שעולה מהביטויים האלה ומשלל דומיהם בהיסטוריה שלנו הוא תחושתו העמוקה של מחנה אחד, שהוא עדיין מכתיב הנורמות בישראל. כלומר, שיש לו מונופול על קביעת מערכת הערכים, הסגנון התרבותי, האתוס המוסרי והנראות הכללית של הישראלית.
רייטן ודומיה משוכנעים שהמבט שלהם מאשרר את קיומו של הזולת. הם מאמינים שללא הכרה מצידם, האחר לא קיים, או נידון לחיות בשוליים של החברה. וזה מה שמסביר את הפאניקה הבלתי נתפסת של הקבוצה הזו, בכל פעם שנציג הקבוצה האחרת מגיע לעמדה שבה הוא יכול לעצב נורמה, לנסח אמירה תרבותית, לעצב את הפרהסיה ולשנות משהו במה שלדעתם הוא הדנ"א ה"טבעי" של הממלכתיות הישראלית
היא, אפרת רייטן, יודעת מה נורמלי; היא גם בת המעמד שבנותיו ובניו הוסמכו להכתיב לכולנו מה נורמלי - ומה לא.זה כמובן לא קשור לשום נתון כמותי, כמו מספר מנדטים או שיעור יחסי באוכלוסייה. מדובר על שכבה חברתית שיש לה השפעה לא־פרופורציונלית, אולי אפילו שליטה ממש, על המערכות מעצבות התודעה של ישראל - תקשורת, אקדמיה, תרבות, משפט; שדות חברתיים שהגוון השולט והדומיננטי בהם חופף הרבה יותר לקווי המתאר החברתיים והתרבותיים של האפרת־רייטנים של העולם, מאשר של הסמוטריצ'ים והסטרוקים או האמסלמים והרגבים.
כן, זה תסביך עמוק של עליונות, שמזכיר פרקטיקות של גזענות פוליטית. רייטן ודומיה משוכנעים שהמבט שלהם מאשרר את קיומו של הזולת. הם מאמינים שללא הכרה מצידם, האחר לא קיים, או נידון לחיות בשוליים של החברה. וזה מה שמסביר את הפאניקה הבלתי נתפסת של הקבוצה הזו, בכל פעם שנציג הקבוצה האחרת מגיע לעמדה שבה הוא יכול לעצב נורמה, לנסח אמירה תרבותית, לעצב את הפרהסיה ולשנות משהו במה שלדעתם הוא הדנ"א ה"טבעי" של הממלכתיות הישראלית.
ראו ריטואלי הזעזוע מטקסי הדלקת המשואות בהובלת מירי רגב. ראו הזעזוע הקבוע מכל נאום "דתי" מדי של מפקד חובש כיפה לחייליו. לא משנה כמה מנדטים יהיו להם, וכמה לגיטימיים הם בעיני המצביעים שלהם, מהלכי הצד השני הם תמיד "השתלטות", "מחטף", "הדתה" ו"הפיכה".
מדהים עד כמה דווקא במחנה פוליטי שלכאורה מקדם פלורליזם, רב־תרבותיות, שיח פתוח, ריבוי דעות ועימות רציונלי בין עמדות - לא מסוגלים לשאת את קיומו של הזולת, אלא אם כן הוא מגיע בצורה כנועה, מנומסת ומאולפת, כשהוא מקבל על עצמו בהכנעה את התכתיב התרבותי והפוליטי של הרייטנים. החלק המשמח הוא שהחברה הישראלית היא כבר כל כך רב־תרבותית, שהיא מסוגלת להכיל, באמפתיה סלחנית, גם את שאריות האליטה המתנוונת של הרייטנים. ואם רייטן קובעת מה נורמלי, אני לא נורמלי להיות נורמלי?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו