"המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה. נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד... ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".
את המילים האלה כתב דוד בן-גוריון ללוחמים מייד עם סיום מבצע קדש וכיבוש חצי האי סיני. זה היה ניצחון מוחלט וחשוב על מצרים במלחמה מוצדקת שהיה סביבה קונצנזוס ישראלי. בנאום הניצחון שלו בכנסת קבע בן-גוריון עקרונות נחרצים: "הסכם שביתת הנשק עם מצרים - מת ונקבר, ולא יקום לתחייה. ישראל לא תסכים בשום תנאי שכוח זר, ויהיה שמו אשר יהיה, ישוכן בתחומיה או באחד השטחים המוחזקים על ידה".
השכנוע המוסרי והצורך הביטחוני לא מנעו מבן-גוריון לעלות לשידור ברדיו יום למחרת(!) ולהודיע על ההחלטה להסיג את כוחות צה"ל מסיני, בשל לחץ בינלאומי שאיים על עצם קיומה של ישראל. זו היתה החלטה של האו"ם, איום של רוסיה ובעיקר נשיא אמריקני שנבחר יומיים קודם לכהונה שנייה והאמין שהאינטרס האמריקני הוא חיזוק "ברית בגדד" האזורית ולא ישראל מול מצרים.
זה לא שבן-גוריון נכנע. היה לו מצפן ברור - הבטחת קיומה של מדינת ישראל. והוא ניווט. הוא עמד בראש מדינה קטנה וחפצת חיים ולא היה מוכן להעלות אותה על המצדה, באופן הרואי לבד מול כל העולם, גם כשהיה משוכנע שהצורך הביטחוני, הציבור וגם הצדק איתו ואיתנו.
השיח הישראלי על עזה מניח את המאמץ לחיסול חמאס אל מול חיי החטופים. שניהם חשובים לכל ישראלי. הממשלה מעדיפה את חיסול חמאס, ומקווה שבהמשך זה יחולל גם את שחרור החטופים. הציבור הרחב, על פי הסקרים, באחוזים גדולים, מעדיף את שחרור החטופים ומקווה שבהמשך יתחולל גם חיסול חמאס. לשני הצדדים טיעונים רציניים הקשורים לביטחון לאומי. אלא שבשבוע האחרון התבהר שזו לא הסיטואציה וזו לא הדילמה. לפחות לא היחידה ואולי אפילו לא המרכזית.
בן-גוריון לא נכנע. היה לו מצפן ברור - הבטחת קיומה של מדינת ישראל. והוא ניווט. הוא עמד בראש מדינה קטנה וחפצת חיים ולא היה מוכן להעלות אותה על המצדה
הביקור של טראמפ בסעודיה, המו"מ של ארה"ב מול איראן, ההסכם עם החות'ים, המו"מ עם טורקיה על מכירת מטוסים, המו"מ הישיר מול החמאס, וכמובן גם מול מצרים וקטאר. האמריקנים, כפי שטראמפ הכריז מהתחלה, מבקשים ליצור במזרח התיכון ובעולם בכלל סדר חדש, שכולל בריתות אזוריות חדשות. הדבר הזה יתרחש עם או בלי ישראל. כרגע בלי.
בתנאים האלה המשמעות של סירוב לעסקה שאותה מקדמת/דורשת ארה"ב, הכוללת, על סמך פרסומים תקשורתיים, את סיום הלחימה, החזרת החטופים, שחרור מחבלים, סילוק חמאס מהשלטון והחלפתו בשלטון שכולל רש"פ, אמירויות, וכוחות בינלאומיים למיניהם - חורגות בהרבה מחיי החטופים. המשמעויות, לאור העשייה הקדחתנית והאופי של הנשיא האמריקני, קשורות בגרעין לסעודיה, במטוסים לטורקיה, במה שיתאפשר לאיראן, במעמד הבינלאומי של ישראל ובסיוע החוץ, בהגנה מפני חרם בינלאומי שיוביל האו"ם, ועוד.
ההסכם המוצע קשה מנשוא. בצדק טוענים המתנגדים שבלי פירוק מוחלט של חמאס זה יהיה כמו חיזבאללה בלבנון. ממשלה פיקטיבית עם כוח טרור דומיננטי מאחוריה, וזו לא הסכנה היחידה. מאידך, להילחם ולהחיל שלטון צבאי בעזה בלי גיבוי אמריקני ובניגוד לעמדה האמריקנית, גם אם זה אפשרי טכנית, משמעותו להחליט ששליטה צבאית בעזה שווה יותר מכל שאר מרכיבי הביטחון הלאומי של ישראל: עליונות אווירית וביטחונית באזור, עוצמה בינלאומית, עוצמה כלכלית ועוד. המשמעות היא להעמיד את ישראל לבד מול כל העולם.
ישראל חבה את קיומה למנהיגות שהצליחה להחזיק את המתח בין אמונה, נחישות ואפילו משיחיות לבין פרגמטיזם קשוח. שהיתה מוכנה לסגת מכל מה שאמרה רק אתמול כדי להבטיח שיהיה מחר. שראתה תמונה רחבה, ולא זירה אחת בלבד.
זה מה שאנחנו צריכים לדרוש גם היום.
הכותבת היא ראש מרכז ליבא מבית "יוזמת המאה"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו