1. טוב תעשה ישראל אם תשלח נציג בכיר (ראש הממשלה או נשיא) להשבעת האפיפיור לאו ה־14. לאחר שישראל שמרה על כבודה ולא שלחה את ראשי המדינה להלוויית האפיפיור הקודם - בשל התבטאויותיו הקשות נגד ישראל וחייליה ונגד זכותה להילחם על חייה, תוך שהוא מצדד באויביה - תהיה בכך הצהרה ברורה של מדינת היהודים: אנחנו פתוחים לדיאלוג מדיני ובין־דתי, אבל כשווים: כציוויליזציה עברית עתיקה שממנה נולדה הנצרות, ולא כעניים בפתח המוכנים לספוג כלימות ובוז מבכירי הכנסייה ובלבד שיקיימו עימנו יחסים דיפלומטיים.
גם בתוך הכנסייה נשמעים קולות המדברים על שיקום היחסים עם ישראל, לאחר הנזק שגרם פרנציסקוס. רב הקהילה היהודית ברומא, שמואל דיזניי, קיבל איגרת שבה התחייב לאו ה־14 להמשיך ולחזק את הדיאלוג של הכנסייה עם העם היהודי ברוח הכרזת "נוסטרה אטאטה".
בעקבות השואה ההצהרה הזאת מ־1965 שינתה את היחס לעם היהודי וקבעה שלא איבדנו את מעמדנו כעם הנבחר ויצאה בחריפות נגד האנטישמיות על כל צורותיה וביטלה האשמות כנסייתיות היסטוריות כמו "רוצחי האלוהים".
2. חשוב לדעת שלוותיקן אינטרס גדול לא פחות משלנו לשמור על יחסים תקינים. ישנם סימנים מעודדים. האפיפיור החדש (רוברט פרבוסט) שימש ראש המסדר האוגוסטיני. אוגוסטינוס קבע במאה ה־4 את מושג "המלחמה הצודקת": "מלחמות צודקות הן מלחמות הנוקמות על פגיעות, במידה שאומה או מדינה שנגדה מתנהלת מלחמה נמנעת מלהעניש עבירה שבוצעה על ידי אזרחיה, או מלהחזיר דבר שנלקח ללא הצדקה".
בחירת האפיפיור החדש היא הזדמנות לשנות את יחס הכנסייה לישראל ולפעולותיה נגד אויביה. ישנם סימנים מעודדים לשינוי אפשרי. נקווה לא להתאכזב
על אחת כמה וכמה אם אותה ישות מבצעת בעצמה את הפשעים. אוגוסטינוס סבר שמלחמות מגן אינן משקמות את התוקף ואינן מרתיעות אחרים לשוב ולהתקיף בעתיד, אלא רק מלחמות ענישה.
נזכרתי בשרת החוץ הגרמנית אנאלנה ברבוק. באוקטובר האחרון הצהירה שתמיכה בזכותה של ישראל להגנת עצמית "משמעה, כמובן, לא רק לתקוף טרוריסטים - אלא גם להשמיד אותם". זו צריכה להיות תשובת ישראל בכל פעם שנשמע פוליטיקאי בעולם מצהיר על "תמיכתו בזכותה של ישראל להגנה עצמית".
איננו מבקשים רשות להגן על עצמנו, אלא מצפים מידידינו לתמוך "בזכותה של ישראל להשמיד את אויביה". נזכיר כי ב־8 באוקטובר, כשדם אחינו ואחיותינו לא יבש ועדיין לא הובאו לקבורה, וכשישראל עדיין לא יצאה למלחמה, הספיק הקודם להכריז פעמיים בדרשתו "מלחמה היא תבוסה".
3. בטקס המיסה הראשון דיבר לאו ה־14 על השיחה בין ישו לתלמידיו במתי 16. הוא אמר שהתרחשה "בעיירה היפה קיסריה פיליפי... ממוקמת בנוף טבעי מרהיב למרגלות הר החרמון...". עוד אמר שעבור העם הפשוט "האיש מנצרת... אומר דברים נכונים כמו נביאים גדולים אחרים בהיסטוריה של ישראל".
אלה אמירות חשובות, מכיוון שהאפיפיור הצביע על שייכותו של ישו לארץ ישראל ולעם ישראל. בניגוד לקודמו, שהצטלם ליד בובת ישו בעריסה עטופה בכאפייה ולא הזם את השקר הידוע כאילו ישו היה פלשתיני.
כזכור, בעקבות מרד בר־כוכבא - 100 שנים(!) אחרי מות ישו - ציווה אדריאנוס למחוק כעונש את השם "יהודה" מהמסמכים הרומיים ולכתוב "פלשתינה".
4. ביום א' האחרון, בדרשתו בכיכר פטרוס, שלא כקודמו שדיבר בקביעות נגד ישראל והציג את הפלשתינים כקורבנות, השתמש לאו ה־14 במינוחים אחרים. בעוד ביחס למלחמה באירופה דיבר על "סבלו של העם האוקראיני האהוב", ביחס למלחמתנו בחמאס אמר: "מה שקורה ברצועת עזה". הוא לא צידד באויבי ישראל אלא קרא להפסקת אש ולסיוע הומניטרי, אבל גם לשחרור חטופינו, ובוודאי לא השווה בין "ישראל ופלשתינה" כקודמו.
נקווה שהקו הזה יימשך. במובנים רבים זה תלוי בנו. ישראל לא פעלה להציג לאפיפיור הקודם בקביעות חומרים על מה שאירע בעזה, ולא מחתה באופן נמרץ ואקטיבי על אמירותיו האנטישמיות. זאת לעומת מנגנון התעמולה הפלשתיני שסיפק שקרים אינסופיים שפעלו את פעולתם נגדנו. עם בחירת לאו ה־14 הגיע הזמן לשנות זאת. נקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו