מאז תפס אחמד א־שרע (אל־ג'ולאני) את השלטון בדצמבר 2024, סוריה נמצאת בעיצומה של מתקפת חיוכים כלפי המערב. א־שרע הסיר את מדי הג'יהאדיסט, גיהץ חליפה והחל לקבל משלחות מאירופה ומארה"ב.
סוריה בראשותו פועלת להציג פנים חדשות, כמי שמעוניינת להתנתק מעברה תחת שלטון בית אסד ומבעלי בריתו, איראן וחיזבאללה, בציר הרשע.
א־שרע שואף לחזק את הלגיטימציה הבינלאומית לשלטונו, ודרכה לחזק את מעמדו מבית. הוא פועל לנטרל גורמים מערערי יציבות בזירה האזורית, דוגמת איראן וחיזבאללה, ובזירה הפנים־סורית - כגון הכורדים, הדרוזים, העלאווים ואפילו ארגונים אסלאמיסטיים ששיתפו איתו פעולה במהלך המבצע להפלת משטרו של אסד. אולם מטרתו המרכזית היא הסרת הסנקציות מעל סוריה. אם יצליח בכך, א־שרע יקצור הישגים בכל המטרות האחרות.
14 שנות מלחמת אזרחים הותירו את סוריה במצב של הרס והתפוררות. כ־80 ואולי אף 90 אחוזים מהסורים חיים מתחת לקו העוני. כ־7 מיליון מתוכם עקורים בארצם, ויותר מ־5 מיליון מהם במדינות שכנות ובאירופה.
לפי אומדנים, כ־50 אחוזים מהתשתיות הכלליות במדינה הרוסות לגמרי. כדי לשקם את סוריה ולהרים אותה מחורבותיה, היא זקוקה ל־250 עד 400 מיליארד דולר. סימולציות של צמיחה כלכלית מצביעות על כך שאם סוריה תצליח לשמור על קצב צמיחה של 1.3% בשנה, כפי שהיה בשנים האחרונות, היא תוכל להגיע בשנת 2080 - בעוד 55 שנה - למצב הכלכלי שבו היתה ב־2010, ערב פרוץ מלחמת האזרחים.
לשלל הבעיות הללו תוסיפו את העובדה שגם אחרי חמישה חודשים בשלטון, א־שרע עדיין לא שולט בכל סוריה: הכורדים מקיימים אוטונומיה בצפון מערב המדינה. מקרי הטבח והאלימות של מיליציות ג'יהאדיסטיות נגד בני המיעוטים, בעיקר עלאווים ודרוזים, הם דבר שבשגרה.
וכאילו לא די בכך, התקשורת המקומית מדווחת מדי פעם על פגיעה בצעירים, נשים וגברים, היוצאים לבלות במועדוני לילה, או באזרחים המבקשים להמשיך לנהל את אורח חייהם החילוני, כפי שהיו רגילים תחת משטר הבעת'.
ולבסוף, שחקניות זרות - ישראל, טורקיה, רוסיה ואיראן - פועלות כדי לשמר את האינטרסים שלהן במרחב. כל אלה מקשים ליצור רושם של יציבות.
עם הנתונים הללו א־שרע יודע שהוא צריך להביא הצלחות, ומהר. ואכן, מסע גיוס הלגיטימציה שלו מביא להישגים. הנשיא הסורי ביקר באמירויות בחודש שעבר, משוחח דרך קבע עם הסעודים, זכה למשלחת אמריקנית בראשות נציג מבית הנבחרים ולאחרונה התקבל בכבוד מלכים בפריז.
עובדת היותו טרוריסט מבית המדרש של אל־קאעידה ודאעש נשכחה מזמן. העולם רואה בסוריה אפיק השקעות חדש, וזה הזמן להיכנס ולתפוס מקום של כבוד בחצר ארמון הנשיאות בדמשק.
הנקודה הזו מובילה אותנו לשאלה - היכן ישראל בתמונה? ברור לחלוטין שכל הדיבורים על נורמליזציה בין דמשק לירושלים ועל הצטרפות להסכמי אברהם נועדו כדי לשרת את האינטרסים הסוריים.
אבל אם תהיה להם השפעה בריכוך העמדה המערבית כלפי סוריה, רצוי שלישראל תהיה אסטרטגיה שתשמור על האינטרסים המדיניים והביטחוניים שלה במרחב. שהרי כל התחממות ביחסים של האירופאים והאמריקנים עם סוריה עלולה לבוא על חשבונה של ישראל (כפי שאירע בעבר מול שחקנים אחרים במזרח התיכון).
אולם עד כה, למעט הכניסה לאזור החיץ, פגיעה בתשתיות צבאיות סוריות והגנה פעילה על הדרוזים - לא נראה שהמעורבות הישראלית בסוריה חותרת להשיג מטרת־על כלשהי.
חשוב להסתכל בחשד על שלטונו הלא יציב של א־שרע, וחשוב לא פחות להפעיל לחץ הסברתי באירופה ובארה"ב באשר לצורך שסוריה לא תהפוך לקן צרעות לטרור.
אבל בוער יותר הצורך לגבש אסטרטגיה ארוכת טווח, שלא נוגעת רק לפתרון המיידי של נוכחות בשטח המביאה לידי חיכוך יומיומי עם התושבים המקומיים, ושעלולה מתישהו להתפוצץ. זהו לקח ששילמנו עליו בדם הן בעקבות מלחמת לבנון הראשונה והן באינתיפאדה הראשונה.
חשוב להסתכל בחשד על שלטונו הלא יציב של א־שרע, וחשוב לא פחות להפעיל לחץ הסברתי באירופה ובארה"ב. אבל בוער יותר הצורך לגבש אסטרטגיה ארוכת טווח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו