רכבת ההרים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לפני בואו למזרח התיכון קשה לפענוח - בייחוד כשרוצים להבין את ה"רכבת" הזאת, ולא רק לגייס אותה לטובת אחד הצדדים המתקוטטים בפוליטיקה הישראלית.
טראמפ מפסיק בחטף את המתקפות האמריקניות הכבדות על החות'ים בצפון תימן תמורת התחייבות החות'ים לחדול מתקיפת ספינות במצרי באב אל־מנדב, התחייבות שלא חלה על שיגורי הטילים אל ישראל. ואכן, לאחר הפסקת המתקפות של ארה"ב המשיכו החות'ים לשגר אל ישראל. השגריר לישראל מייק האקבי, ידיד ישראל מושבע, קבע בתשובה לעיתונאים שארה"ב אינה מחויבת להתייעץ עם ישראל לפני החלטה כזאת.
האקבי סיים בתוספת חשובה: גם ישראל אינה מחויבת להתייעץ עם ארה"ב לפני כל פעולה שלה. האם הוא התכוון להפצצות בתימן? לפעולה בעזה? באיראן? לשלוש החזיתות? טראמפ ושליחו המדיני סטיב וויטקוף אף גדשו את התקשורת בהתבטאויות סותרות על המשא ומתן עם איראן: האם אמריקה תשלים עם שימור יכולת להעשיר אורניום באיראן, כדרך אובמה בהסכם האסוני עם האיראנים? האם תשלים עם מיזם הטילים הגרעיניים? האם היא תשלים עם שימור של שיטת הטרור באמצעות שליחי איראן נגד מדינות האזור?
טראמפ מבקש לבדוק אם אפשר לשרת את האינטרסים החיוניים של ארה"ב בדרך נוחה יותר מאשר מסע הפצצות אמריקני באיראן, עם או בלי ישראל. פתיחוּת במשא ומתן גם משרתת את טראמפ כלפי הציבור האמריקני וגם מאפשרת לו לברר ביסודיות עד כמה אמריקה אכן חייבת לתקוף
ייתכן שמפתח מסוים להבנת כל אלה טמון בהערתו הנזכרת של האקבי, המבדלת בין ישראל לבין ארה"ב. טראמפ מתמודד עם טענה שנתניהו מתמרן אותו להילחם את מלחמותיה של ישראל. הוא צריך להפריך אותה ולהראות שישראל אינה מובילה אותו - לא רק בפני האנטי־ישראלים מבין תומכיו ולא רק בפני תומכיו הבדלנים (לא כל הבדלנים אנטי־ישראלים בהכרח), אלא גם בפני הציבור האמריקני בכללו, ולא פחות חשוב - בפני עצמו.
טראמפ מבקש לבדוק אם אפשר לשרת את האינטרסים החיוניים של ארה"ב בדרך נוחה יותר מאשר מסע הפצצות אמריקני באיראן, עם או בלי ישראל. פתיחוּת במשא ומתן גם משרתת את טראמפ כלפי הציבור האמריקני וגם מאפשרת לו לברר ביסודיות עד כמה אמריקה אכן חייבת לתקוף. טראמפ מוצא עצמו בנעלי רוזוולט של ראשית מלחמת העולם השנייה ופועל כמוהו: להמחיש לציבור ולעצמו, למול נטיות בדלניות, שאינטרסים אמריקניים חיוניים מחייבים לתקוף.
זה ביאור סביר יותר מאשר ההנחות שהמחנה הבדלני ניצח ושטראמפ יזנח את האינטרסים החיוניים לארה"ב באזור, כמו האינטרס שלה בציר הודו־אירופה - שהרי המזרח התיכון מצוי באמצע הציר הזה, וסין ואיראן גרעינית ודומיננטית במזרח התיכון עלולות לשבשו או להשתלט עליו. הביאור הזה גם סביר יותר מההנחה שלפתע אומצה האסטרטגיה הפרו־איראנית של אובמה (ובעקבותיו ביידן) במזרח התיכון. ובכל זאת, הביאור הזה אינו מפיג את הערפל השורר בכל זאת על המשא ומתן המעין־עסקי בין אמריקה לאיראן.
פחות ערפל שורר בסוגיית עזה. כאן יש תוקף להערת האקבי שישראל אינה חייבת לקבל רשות מארה"ב לסיים את עקירת הגידול החמאסי. יתר על כן, שתי המדינות מתכננות יחד את הסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה שתופנה לאזורי ביטחון בין ציר מורג לציר פילדלפי.
מבחינת ישראל, אינטרס קיומי הוא המונח על כף המאזניים ולא אינטרסים גרידא, כמו אלה של ארה"ב וה"דילים" הגלובליים שלה. עליה לפעול עכשיו. "עסקת חטופים" עלולה לא רק להותיר חטופים ללא אופק שחרור, אלא גם להותיר על גבולנו ברברים צמאי דם ומאורגנים, ואותנו מוכי דמורליזציה וללא יכולת לחדש את המלחמה נגדם למשך שנים ארוכות.
אנחנו יכולים עכשיו לעקור כליל את חמאס ולטפל באוכלוסייה העזתית, ולא רק באמצעות סיוע הומניטרי ישיר ומבוקר, אלא לאפשר לה להגר משם. הגירה היא פתרון הומניטרי וביטחוני: האוכלוסייה תחולץ מעיי חורבות ומשלטון אימים, וכך יישלל מצבא הטרור הנאצי בית הגידול שלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו