מהביצה הלבנונית לביצה הסורית: שכחנו הכל

ארבעה עשורים לאחר ששקענו בבוץ הלבנוני, שממנו לא נחלצנו עד היום, מתברר שלא למדנו דבר ושכחנו הכל. שאם לא כן, אי אפשר להסביר את הלהיטות שלנו לשוב להסתבך במלחמות לא לנו, העתידות להשקיע אותנו עד צוואר בביצה טובענית, והפעם בסוריה.

הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. את זאת למדה ישראל על בשרה ביוני 1982, כשיצאה למלחמת של"ג, שאחת ממטרותיה המוצהרות היתה להציל את הנוצרים בלבנון מטבח בידי שכניהם המוסלמים.

אלא שמהר מאוד התברר שהנוצרים לא באמת מבקשים או צריכים את עזרתנו, ואפילו לא מוכנים להילחם בעצמם נגד אויביהם. הסוף ידוע: שקענו בביצה הלבנונית של מלחמת כל בכל, שלבסוף פנתה נגדנו, גירשנו את אש"ף אבל קיבלנו במקומו את חיזבאללה, וברחנו מלבנון, שעוד רודפת אחרינו.

הסיפור הסורי אינו שונה במהותו. מדינה רבת עדות הנאבקות זו בזו משחר ההיסטוריה, הגם שהעלילה בדמשק קיבלה תפנית עם נפילתו של בשאר אל־אסד.

כיום נשלטת מדינה זו בידי ד"ר ג'קיל ומר הייד: בבוקר אחמד א־שרע, מדינאי מתון המשמיע זמירות נעימות לאוזן המערבית, ואפילו הישראלית, ובערב - אבו מוחמד אל־ג'ולאני, מנהיגם של מורדים ג'יהאדיסטים שמקורות השראתם הם אל־קאעידה ודאעש.

אפשר שא־שרע הוא מאחז עיניים המבקש להפוך את סוריה למדינת הלכה אסלאמית, ואפשר שהוא מנהיג חלש הנעדר שליטה על חבריו הג'יהאדיסטים שהעלו אותו לשלטון בדמשק. אפשר אולי שבדרכו להבטיח את שליטתו במדינה, הוא מוכן לשלם מחירים "נסבלים" בעיניו ולהתיר לתומכיו להתפרע, ובעיקר - להתיר את דמם של בני המיעוטים במדינה, עלאווים בעיקר, אבל גם נוצרים ודרוזים, שחייהם הפכו הפקר.

על ישראל מופעל לחץ לבוא לעזרת הדרוזים בסוריה, אבל מנהיגיהם לא ביקשו כלל שנגיש להם סיוע, העלול להכתים אותם בעיני דעת הקהל בסוריה. תחת זאת, הם ממשיכים להכריז, בדיוק כפי שעשו בימיו של בשאר אל־אסד, שהם אזרחים סורים נאמנים.

הרי בדומה לאחיהם בלבנון ובישראל, הדרוזים של סוריה תמיד ראו עצמם חלק בלתי נפרד של המדינה שבה הם חיים, ובראשית המאה הקודמת אף דחו הצעה צרפתית לכונן עבורם מדינה בהר הדרוזים. הם בוחרים לנהל משא ומתן קשוח ואף אלים עם א־שרע ועם אנשיו, ואלו האחרונים יודעים להעריך את הלכידות ואת הלוחמנות הדרוזית, ולכן גם הגיעו עימם לשורת הסכמים - בדיוק, אגב, כמו כל משטר ששלט בעבר בדמשק, הסתכסך עם הדרוזים, לחם בהם ולבסוף התפייס איתם.

לדרוזים בסוריה אפשר וגם צריך לסייע בציוד ובנשק כדי שיוכלו להגן על עצמם, והם בהחלט מסוגלים לכך. וגם ניתן לגייס את ירדן, שלה גבול משותף עימם ואינטרסים דומים לאלו של ישראל בכל האמור בסוריה.

אבל ישראל לא צריכה ולא יכולה להפוך לשוטרת של המזרח התיכון, ודאי כשאנו בקושי מצליחים להגן על עצמנו ושקועים במלחמה בלתי נגמרת עם כנופיות חמאס בעזה. הר הדרוזים או ג'ראמנה שליד דמשק מרוחקים יותר מ־100 ק"מ מהגבול, ובדרך צריך לעבור 3 מיליון מבני העדה הסונית, רובם תומכי א־שרע.

אז את מי בדיוק תשרת ההרפתקה הישראלית בסוריה - לא את הדרוזים הסורים, שכלל לא מעוניינים בה, אבל בעיקר לא את ישראל, בהנחה שאיננו מעוניינים למצוא את עצמנו שקועים בסוריה בארבעת העשורים הבאים.

כי חלק מהמאבקים האלו הולכים מאות שנים אחורה, והצהרות העזרה הן חסרות משמעות - כי הרי לא נכבוש את כל דרום סוריה, והר הדרוזים מרוחק מהגבול כמעט 200 ק"מ. אז מצהירים הצהרות, ומתערבים בסכסוכים הפנים־סוריים.

צריך לעזור לדרוזים באופן עקיף, וגם דרך ירדן. צריך לחשוד בא־שרע, שמגלה עוד ועוד פנים של ג'יהאדיסט לשעבר, או סתם של שליט חלש - אבל לא צריך להיכנס לביצה הזאת.