אמש התבשרנו על שליחת עשרות אלפי צווי מילואים לילדינו. הם, שעדיין מנסים לחזור לחייהם לאחר מאות ימי מילואים וחודשים של לחימה אינטנסיבית, שמנסים להתאושש מהמראות ומהריחות, מהאימה ומהאובדן.
הם אלה שנקראים שוב לעזוב הכל ולהתייצב. והם מתייצבים, שוב, בלי לשאול שאלות. אבל אנחנו, האימהות שגידלו וחינכו אותם - אנחנו כן שואלות.
והשאלות מופנות אליכם, המפקדים שבידיהם הפקדנו את היקר לנו מכל. בחוזה שבין צה"ל לחברה, ברור שמי ששולח חיילים לקרב עושה זאת רק כשהמטרות ברורות, כשהאחריות נלקחת במלואה, וכשהמאמץ מתחלק באופן הוגן בין כל חלקי הציבור.
הרמטכ"ל עצמו הצהיר לאחרונה כי משימת־העל של צה"ל היא "השבת החטופים, ורק אחר כך הכרעת חמאס". אבל הדרג המדיני משדר מסר שונה, וכאשר ראש הממשלה מצהיר דבר אחד, והרמטכ"ל דבר אחר, נראה מראש כי אין אחראי.
ב־17 במארס, עם תחילת מבצע "עוז וחרב", יצא צה"ל לפעולה נוספת בעזה, שוב ללא תכלית אסטרטגית ברורה. מה השתנה מאז התמרון הראשון? מה שונה עכשיו?
אנחנו מביטות לילדינו בעיניים. הם קמים הבוקר, לובשים מדים, נפרדים שוב ממשפחותיהם ומתייצבים כי הם יודעים שצה"ל אמור להיות מעל לכל מחלוקת פוליטית. הם עושים זאת כי כך חונכו. קודם כל בבית, ואחר כך גם בצבא. הם עושים זאת לא כי מישהו הכריח אותם, אלא כי הם מאמינים במדינה הזאת ובצבא הזה. אבל אתם - מה תעשו אתם?
אתם, שבידיכם הפקדנו את בנינו ובנותינו, מתוך אמונה כי אתם ראויים לכך. האם תמשיכו לשלוח אותם חיילים שוב ושוב, גם כאשר ברור שהאמון נשבר ושגבולות האחריות נחצו? האם תיישרו קו עם מדיניות שפוטרת קבוצות שלמות מהמאמץ המלחמתי, תוך כדי בחירה בלחימה ונטישת כל עשייה מדינית אפשרית?
בחוזה שבין צה"ל לחברה ברור שמי ששולח חיילים לקרב עושה זאת רק כשהמטרות ברורות, האחריות נלקחת במלואה, והמאמץ מתחלק באופן הוגן בין כל חלקי הציבור
אתם, המפקדים בראש הצמרת הצה"לית, שהוכשרתם לפקד מתוך ראייה ערכית ולאומית, שנותנים את הפקודות שעלולות לגבות את חייהם של ילדינו, אינכם שליחים של פוליטיקאים. אתם נושאים באחריות הישירה לחיי בנינו ובנותינו.
האחריות שלכם היא מוחלטת. אין לכם אל מי להביט מאחוריכם. אין לכם אל מי להביט מעליכם. האחריות נעצרת אצלכם. האם חיי ילדינו וחיי החטופים אינם חשובים יותר מכל שיקול אחר?
אנו מזכירות לכם את משמעות ההתחייבות שלקחתם על עצמכם עם הבחירה בפיקוד בצה"ל:
שמירה על חיי החיילים היא לא רק חובה מבצעית, היא ערך.
תדע כל אם, אמר בן־גוריון, שהפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך. אך ראשיתו של המשפט חשובה אף יותר: על המפקד, כך נכתב, לאהוב את פקודיו, לדאוג להם, לשמור על חייהם. זה התנאי להיותו ראוי. האם אתם ראויים?
הכותבות הן, מובילות תנועת "אמא ערה" המאגדת אימהות ללוחמים ולוחמים, ובעצמן אימהות ללוחמים בסדיר ובמילואים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו