בין שכול ותיק לטרי: לכולם היו חיים ששווה לחיות וסיפור לספר

לקראת יום הזיכרון, מתפרסמות כתבות על חללי צה"ל ופעולות האיבה. מתפרסמים סיפורי חיים, מעשי גבורה ותיאורים של בני המשפחות שנשארו מאחור, איך השתקמו ואיך נראים חייהם.

7 באוקטובר היה אירוע אחר במדינת ישראל. ביום אחד נפלו ונרצחו ישראלים במספר שווה לזו של כל השנים 2000-2005, באינתיפאדה השנייה. היום הזה מקבל תשומת לב מלאה מהתקשורת.

זה בהחלט מובן ביום־יום, בעיקר בשל המאבק לשחרור החטופים שעדיין נמצאים בשבי - אבל האם זה נכון לקראת יום הזיכרון? אמנם יש בישראל משפחות שכולות רבות מאוד מהתקופה האחרונה, אבל יש הרבה יותר משפחות שכולות ותיקות. גם להן יש מה להציע ומה לספר.

התחושה היא שמשפחות השכול הטרי לא צריכות לבקש יותר מדי, הן מקבלות במה בכל הזדמנות. משפחות השכול הוותיק מרגישות שהן צריכות להתחרות על תשומת הלב, ולהידחף כדי לספר את סיפורן ואת סיפור יקירם שנפל.

משפחות השכול הטרי נמצאות בשלב מוקדם של עיבוד האבל, לפי המודל הידוע של חמשת השלבים. משפחות השכול הוותיק נמצאות בשלב אחר. הצרכים הם שונים, ההתייחסות לאובדן היא שונה. משותף לכולן הרצון לספר, להנציח, לזכור ולהזכיר.

אצלנו בחיפה, בטקס יום הזיכרון בבית העלמין האזרחי, משתתפות משפחות מכל הדורות. השנה יאמר קדיש אבא של ליאת גלאון בת ה־6, שנרצחה בפיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף בשנת 1978.

לצידו יעמדו משפחות מפיגועי האינתיפאדה השנייה בשנות האלפיים, ולצידן משפחות חללי הנובה. זה גם מה שהמשפחות מצפות שיהיה בתקשורת: שילוב של ישן וחדש, סיפורים מדורות שונים ומתקופות שונות, ממלחמות שונות, מחזיתות שונות.

אין לי כוונה להשוות בין משפחה למשפחה, או לערוך תחרות של כאב - בתחרות כזו יש רק מפסידים. אבל לפי הרגשתי כאב שכול כבר 22 שנים, ולפי החוויות שעברתי בשנים מאז, ככל שעובר יותר זמן הכאב גדל וגובר.

כאב הוא פונקציה של זיכרונות וגעגועים. בתחילה אנחנו זוכרים: הרי רק אתמול דיברנו. בתחילה הגעגועים חלשים, כי רק אתמול הוא היה פה. אבל הזמן עובר והזיכרונות מתעמעמים.

איננו זוכרים את קולו, ריחו מתפוגג מהמצעים. לפני עידן הסמארטפון, היו רק תמונות שראינו כבר מיליון פעם, שעכשיו הולכות ומצהיבות. לבני־המזל יש יותר תמונות, לאחרים פחות. בחלוף השנים הגעגועים מדירים שינה.

משפחות השכול הטרי נמצאות בשלב מוקדם של עיבוד האבל, לפי המודל הידוע של חמשת השלבים. משפחות השכול הוותיק נמצאות בשלב אחר. הצרכים הם שונים, ההתייחסות לאובדן היא שונה. משותף לכולן הרצון לספר, להנציח, לזכור ולהזכיר. "המוות בא עם השכחה", אמר גבריאל גרסיה מארקס.

דווקא בדעות על המצב ועל החיים יש הבדל. שפחות השכול הטרי נמצאות בשלב הכעס על האובדן. למשפחות השכול הוותיק יש פרספקטיבה. שווה שנשמע גם אותן.

גם אם יש מספר גדול של משפחות שכולות מאז 7 באוקטובר, אל תיתנו יד לשכחה של חללים. מדינת ישראל בחרה לזכור את נופליה ואת חלליה מאז 1860 - חייבים לזכור ולהזכיר את החללים מכל התקופות. לכולם היו חיים ששווה לחיות. לכולם יש סיפור לספר.

הכותב הוא אבא של אסף "בלונדי" צור, שנרצח במארס 2003, בגיל 17, בפיגוע בקו 37 בחיפה לצד 16 אנשים נוספים