בצילו של השכול: חבל שאנחנו מגלים את האנשים הגדולים בנסיבות כל כך קשות
החברה הישראלית מקדשת את השכול ומעצימה את המשפחות • זה אולי סוג של נחמה קטנה - אך עלינו, כחברה, להיזהר מלהכתיב להן לשקוע בתיוג הזה
Your browser doesn’t support HTML5 audio
שלוש חברות קרובות שלי הקריבו את היקר להן מכל למען המדינה. בשבילי הן לא תמונה בעיתון, לא נשים כריזמטיות מרשימות או שמות מפורסמים, וגם לא כותרת יפה ליום הזיכרון - הן חברות טובות. חברות לצחוק איתן, חברות להחליף איתן דעות. הן קולגות ושכנות, הן כתובת להתייעצות בהכנת שיעורים, לסתם מפגש בליל שבת, או לשיח רעות בשבת אחר הצהריים על פיצוחים ותה בחצר.
שלוש חברות, שלוש אימהות שכולות
המפגש שלי עם השכול לא מסתיים במעגל הקרוב הזה, וגם לא במעגלי היכרות רחוקים יותר. מאז תחילת המלחמה עברתי בין בתי אבלים מרובים של משפחות שלא הכרתי.
הרגשתי צורך לחזק אנשים בשעתם הקשה. פגשתי אנשים גדולים ומיוחדים, וכולם שמחו למראהו של אדם זר שנכנס בדלתם, שחש את כאבם.
בתורה יש יותר אבות שכולים מאימהות שכולות. בין היתר, יעקב אבינו ש"איבד" את יוסף, בנו האהוב (כך חשב במשך 22 שנה), או אהרן הכוהן ששני בניו מתו באש שיצאה מן השמיים, ביום אחד (מקרים כאלה, לצערנו, לא חסרים בהיסטוריה היהודית).
אנו מצווים לתת למבקשים זאת גם את האפשרות להיות משמעותיים באישיותם, בחייהם, ולא רק באבלם
משני המקרים ניתן ללמוד על שכול ועל דרכים שונות להתמודדות עם אובדן. יעקב מקונן על יוסף ימים רבים וממאן להתנחם, והאובדן הופך להיות משמעות חייו. לעומתו, אהרן מצטווה להמשיך בעבודתו, במשימת חייו.
אין לנו שום יכולת להבין את כאבי הפנטום המייסרים של ההורים ושל המשפחות. הלוואי שידענו איך להקל עבורם את הסבל היומיומי הזה. גם אין דרך אחת "נכונה" לחוות את השכול. אבל אפשר להתבונן בשני המודלים הללו.
חלק מהמשפחות השכולות הולכות בדרכו של יעקב אבינו - התיוג עם השכול הופך גורם ממריץ עבורן, שנותן לחייהן משמעות. הוא הופך את חייהן למסע של זיכרון והנצחה, ושל הנכחת הנעדר. אך עבור חלק מהמשפחות, דווקא דרכו של אהרן - השיבה אל החיים - היא משאב של כוח. ולפעמים נדמה שאלו האחרונות לא עומדות ב"ציפייה החברתית".
"בקרובי אקדש", נצטווה אהרן לאחר מות בניו. ציווי שמצביע על ההתקדשות והגבורה העילאית הנדרשות להמשך העבודה ולהמשך החיים. הציווי מגיע מתוך הבנה כי הבנייה והתרומה החברתית האישית נעשות במאמץ אדיר. צורת ההתמודדות הזו מביאה איתה תג מחיר המתבטא בטשטוש מסוים של חוויית השכול, וביציאה ממעגל קבוצת השווים.
החברה הישראלית מקדשת את השכול ומעצימה את המשפחות השכולות. זהו אולי סוג של פיצוי קטנטן שאנו, כחברה, יכולים להעניק להן על הקורבן הגדול שהקריבו - אך אל לנו להכתיב להן לשקוע במשבצת הזו.
ההיכרות שלי עם מעגלי השכול לימדה אותי שחבל שאנו מגלים את האנשים הגדולים האלה בנסיבות כל כך קשות. אנו מצווים לתת למבקשים זאת גם את האפשרות להיות משמעותיים באישיותם, בחייהם, ולא רק באבלם.
הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא חברת הנהלה בארגון רבני צהר