כשהמשלחת הציונית לא באה להציל

בנאום שנשא בפני הוועדה הציונית בלונדון ב־1937, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, שטח את תפיסתו לגבי עתידם של יהודי אירופה באופן שיותר מרמז ליחסה העתידי האדיש של ההנהגה הציונית כלפיהם כמה שנים מאוחר יותר: "אמרתי... כי תקוותם של ששת מיליוני יהודי אירופה היא - הגירה. נשאלתי: התוכל להביא שישה מיליוני יהודים לארץ ישראל? עניתי: לא... הבאים בימים ילכו. הם יישאו את גורלם או לא יישאו. הינם אבק, אבק כלכלי ומוסרי בעולם אכזרי... רק ענף יינצל... עליהם לקבל זאת..."

בינואר 1942 התקבלה ההחלטה על תוכנית "הפתרון הסופי", וביוני 1942 התפרסם בלונדון דוח מפורט על השמדת יהודי פולין. רק בראשית 1943, יותר מחצי שנה לאחר מכן, החל לפעול ועד ההצלה שהקימה הסוכנות היהודית. בראש הוועד עמד יצחק גרינבוים, חבר הנהלת הסוכנות. בן־גוריון בחר לא לקחת חלק בוועד, וכשפנו אליו בבקשות עזרה או בהצעות לפעולה - היה מפנה את הפונים לגרינבוים.

בנאומו במושב הוועד הציוני ב־18 בינואר 1943 גרינבוים ניסח את עיקרי אמונתו, ששיקפו היטב את הרוח הרווחת בקרב מנהיגי התנועה הציונית בעת ההיא: "הציונות היא למעלה מהכל - דבר זה צריך להשמיע בכל פעם כאשר שואה גדולה מתעה אותנו מדרך מלחמת גאולתנו בציון. מלחמת הגאולה שלנו אינה נובעת באופן ישיר ואינה משתלבת באופן ישיר עם הפעולות לטובת הגולה - זה אסוננו... אנחנו צריכים, לדעתי, לשמור - בייחוד בשעות כאלו - על העליונות של מלחמת הגאולה".

כשנשאל בן־גוריון על ועד ההצלה על ידי משלחת רבנים שביקרה אותו, השיב שהוא לא הכתובת, והוסיף: "אני מסופק אם טוב לדבר איתי בעניין זה. אם מטילים עלי - אני עושה. עד עכשיו זה היה קודם לכל עניין אחר. אבל אינני המטפל הישיר". לחברי מפלגתו אמר: "אסון יהדות אירופה איננו באופן ישיר ענייני". באותה תקופה עסק בעיקר בענייני הפוליטיקה המפלגתית.

בבחירה שבין הציונות ההרצליאנית, שראתה את תפקידה בהצלת היהודים, לבין הציונות הפוסט־הרצליאנית, שראתה את תפקידה בהקמת חברת מופת, זו האחרונה הכריעה את היחס לגורלם של מיליוני יהודים

חדלונה ההיסטורי של התנועה הציונית בהצלת יהודים נבע קודם כל מאדישותה כלפי יהודי הגלות, ומתפיסת יהדות הגולה כעץ שנועד ליפול ושמתוכו יינצל רק ענף אחד של יהודים נבחרים, שיוכשרו לעלות לארץ ישראל ולהקים בה את חברת המופת.

בבחירה שבין הציונות ההרצליאנית, שראתה את תפקידה בהצלת היהודים, לבין הציונות הפוסט־הרצליאנית, שראתה את תפקידה בהקמת חברת מופת, זו האחרונה הכריעה את היחס לגורלם של מיליוני יהודים. קשיי ההצלה בשטחי הכיבוש היו בהקשר זה סיבה משנית בלבד, וידועים לנו היטב מבצעי הצלה שהופעלו על ידי אנשים פרטיים ושהביאו להצלתם של עשרות אלפי יהודים.

עבור התנועה הציונית, הצלת היהודים היתה לעדיפות שנייה במקרה הטוב, וכך גם ניסח זאת ראש ועד ההצלה ב־1943, בשיא פעולתה של מכונת ההשמדה: "וכששאלו אותי: הלא תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים בארצות הגולה? אמרתי: לא. ואני אומר עוד הפעם: לא. לדעתי צריך לעמוד בפני גל זה, הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה שנייה".