שר האוצר בדרך לפגוע בנכים

לינגצ'י היא שיטת עינויים סינית עתיקה, שבה פוצעים את המעונה בעשרות או מאות חתכים קטנים. אף אחד מהחתכים אינו קטלני, גם 50 ו־100 חתכים אינם קטלניים. אף אחד מהמענים לא צריך להרגיש אשמה - הוא רק ביצע חתך קטן, שפך רק טיפה אחת של דם, ולא ניתן בשום צורה להאשימו במותו של המעונה. "מוות באלף חתכי נייר" הפך לתיאור פופולרי, שיכול להתקשר כמעט לכל תחום - מסגנון ניהול עסקי כושל, דרך פסיכולוגיה הרסנית ועד לשיר של טיילור סוויפט המתאר את חיי האהבה שלה.

אבל אני רוצה להתייחס לשיטת העינויים הזו בהקשר למדיניות כלכלית. אחת הבעיות עם השיטה היא שאם אתה רוצה לדבר על אחד החתכים, מייד יסבירו לך שיש חתכים גדולים וחשובים יותר, ישאלו אותך מדוע אתה נטפל לבעיה הספציפית הזו, ויגידו שזה בכלל לא חתך, כי זה לטובתו של המעונה וגם לטובתך, ובכלל, בהתחשב במצב - כדאי שתשתוק. כך פועלת מדיניות ממשלתית. לא רק פה, אלא בכל מקום. במקביל לחתכים גדולים וחשובים, יש המון חתכים קטנים, והשיטה יעילה מעצם קיומה - גם לי יהיה קל יותר "להכניס טור לעיתון" אם אכתוב על טראמפ או על ביבי או על גיוס תלמידי ישיבה.

ועדיין, על שולחנו של שר האוצר הונחה דילמה קטנה ולכאורה פשוטה: האם להטיל מכסי מגן על קנאביס רפואי, ובכך להעלות את מחיר התרופה עבור מתמודדי נפש, נכי צה"ל והסובלים מסרטן וממחלות כרוניות, כדי לשמר קרטל מקומי - או לפעול לטובת הצרכנים ולאפשר שוק חופשי שממקסם רווחה ויעילות?

סוגיית המכסים הוכרעה כבר לפני מאות שנים. אנשים כמו אדם סמית, דוד ריקארדו ואחרים כתבו על כך עוד לפני תחילת העידן המודרני. מכסים חסמו את הקדמה, את הרווחה, את הבריאות ואת רמת החיים - אך לא רק: המכסים של ראשית המאה ה־20 עזרו לתדלק את האימפריאליזם היפני ואת פלישתו לסין, וחיזקו תנועות לאומניות שקראו ל"עצמאות כלכלית לאומית" באירופה. כיום יש קונצנזוס מוחלט בקרב כלכלנים משמאל ומימין נגד המכסים של טראמפ.

למרות ההתנגדות של קרטלים מקומיים, ישראל הצליחה להפחית את המכסים בעשורים האחרונים. אך סוג מאוד מסוים של מכס חוזר בכל פעם, כמו הפטרייה בפרסומת המפורסמת. למכס הזה קוראים "היטל היצף". הרעיון מאחורי היטל ההיצף הוא שקיים יבואן שלא רק רוצה להוריד מחירים, אלא גם עושה זאת בזדון. הוא מסבסד את הרווחה של הצרכנים (באמצעות הורדת מחירים), ובכך פוגע בקרטל המקומי. לכן לא צריך להטיל סתם מכס, אלא מכס עונשי.

את הרציונל הזה מנסים עכשיו ליישם על יבוא קנאביס רפואי, שכאמור משמש נכי צה"ל וחולי סרטן - לא בדיוק טייקונים. אף שפקידים במשרד הכלכלה נוהגים, כמנהגם, לחזק את הקרטלים הישראליים על חשבון הצרכנים - במשרד הבריאות וברשות התחרות מתנגדים באופן חד־משמעי למס המיוחד, שייפול על חולי הסרטן ועל נכי צה"ל.

רשות התחרות מנסה להסביר כי לא רק ההיגיון של המס הזה לא יעיל, אלא גם שה"חישובים" וה"מחקר" שנעשו במשרד הכלכלה כושלים. לדברי רשות התחרות, "עלו כשלים בבדיקתו של הממונה על היטלי הסחר", או במילים פחות דיפלומטיות: חרטא. משרד הבריאות הביע התנגדות גורפת. לטענתו, אין היגיון בהטלת מיסים על חולים, והיטל ההיצף יוביל לפגיעה באיכות התרופה. כמו כן, המיסוי הגבוה יחזיר את הגורמים העברייניים לתחום הקנאביס.

לשר האוצר יש שתי אופציות: הראשונה - להטיל מיסי יבוא חדשים, שיפגעו בחולים כרוניים, בחולי סרטן ובנכי צה"ל, באיכות התרופה, בקשרי הסחר של ישראל וביעילות הכלכלית, יגדילו את יוקר המחיה ויעודדו עבריינות והברחות, שהקשר לשלהן לטרור ידוע. השנייה - לזרוק את יחסי ההון־שלטון של הקרטל לפח, ולאפשר יבוא חופשי לרווחתם של החולים ושל אזרחי ישראל.