תופעה רווחת בישראל: אחד מכל חמישה ילדים וילדות עוברים פגיעות מיניות

פגיעות מיניות בילדות ובילדים שוב בכותרות, בעקבות תלונה שהגישה בת של אישיות בכירה. המקרה הזה הוא רק דוגמה לתופעה רווחת במדינת ישראל, שאינה מקבלת את תשומת הלב הנדרשת. קשה להאמין, אבל אנשים רבים (נאורים מאוד) תופסים פדופיליה כנטייה מינית נורמטיבית. בעידן הטכנולוגי תעשיית הפדופיליה תופסת תאוצה וקהילות גלובליות התומכות בפדופיליה צוברות כוח. הלגיטימיות שהתופעה מקבלת בחברות מערביות, בעיקר אצל אנשים במעמדות גבוהים, הופכת את הרעיון של יחסים עם ילדים, במיוחד בני נוער, למקובל יותר ויותר.

גם האו"ם לוקח חלק במגמת נרמול הפדופיליה. בדוח שנקרא "עקרונות 8 במארס" ופורסם ב־2023, נכתב: "אכיפת החוק הפלילי צריכה לשקף את הזכויות ואת היכולת של אנשים מתחת לגיל 18 לקבל החלטות לגבי עיסוק בהתנהגות מינית בהסכמה".קיימים לא מעט פורומים של פדופילים, בעיקר במה שמכונה "דארקנט", אלפי רשתות תקשורת פרטיות אנונימיות שהן כר פורה לפעילויות לא חוקיות.

חלק מהפדופילים אף רואים עצמם כאקטיביסטים הפועלים כדי להפוך את התופעה לחוקית. כך למשל צוטט במאקו ב־2020 משתתף באחד הפורומים הללו: "רק לפני כמה עשרות שנים הסטיגמות על הומוסקסואלים היו חזקות מאוד, והן השתנו. אין סיבה שגם הסטיגמה סביבנו לא תשתנה... זה מאבק הישרדותי על קבלה, על הזכות לאהוב ולהיות נאהב".אחד הדיונים המרכזיים שמתעוררים בנושא פגיעה מינית בילדים הוא סביב הזכות לפרטיות (ערך ליברלי מרכזי), במיוחד ברשתות החברתיות. כך למשל, ב־2021 "אפל" גנזה מערכת שנועדה למנוע הפצה של תוכן פדופילי בשל ביקורות על פגיעה בפרטיות.

מבחינה חוקית, ניתן לראות כי בישראל טיפול בפגיעה מינית בילדים ובילדות אינו מקבל עדיפות גבוהה, והעונשים המוטלים על הפוגעים הם קלים במיוחד. בישראל גם אין מאגר ציבורי נגיש של פדופילים, והצעות חוק בנושא מעולם לא התקדמו מעבר לקריאה ראשונה

כמו אפל, מרבית חברות הטכנולוגיה בוחרות לבסוף בזכותם של הבגירים לפרטיות, על פני הגנה על ילדים וילדות מפני פגיעות מיניות. מבחינה חוקית, ניתן לראות כי בישראל טיפול בפגיעה מינית בילדים ובילדות אינו מקבל עדיפות גבוהה, והעונשים המוטלים על הפוגעים הם קלים במיוחד. זאת למשל, לעומת ארה"ב, שם העונשים חמורים וקיים פיקוח על עבריינים משוחררים. מנתוני הפרקליטות עולה כי כ־70% מתיקי עבירות המין נגד קטינים נסגרים בשל היעדר ראיות, ועל אף ריבוי הדיווחים בעבירות אלה, מספר כתבי האישום שהפרקליטות מגישה רק הולך וקטן.

בישראל גם אין מאגר ציבורי נגיש של פדופילים, והצעות חוק בנושא מעולם לא התקדמו מעבר לקריאה ראשונה. זאת על אף הנתונים העגומים שלפיהם אחד מכל חמישה ילדות וילדים בישראל (בכל סוגי החברות) עוברים פגיעה מינית, מחציתם יותר מפעם אחת. בחברה היהודית, כשליש מהפגיעות המיניות מתרחשות בתוך המשפחה, ובחברה הערבית כשני שליש. נתונים אלה אינם משקפים את המציאות, שכן מחקרים מראים כי רק שישה אחוזים מהפגיעות המיניות בילדים מדווחים לרשויות. ע"פ הנתונים, בישראל קיימים כ־140,000 פדופילים (והמספר ככל הנראה כפול), בעוד שרק כמה אלפים נעצרים מדי שנה.

מה פשר חוסר האונים הסדרתי של המערכות בישראל בטיפול בפדופיליה? התשובה טמונה במחלוקת מתמשכת הנוגעת בערכים ליברליים כמו חופש הפרט. קשה להתעלם מכך שסדרי העדיפויות הערכיים נקבעים בידי קבוצות עם כוח כלכלי, חברתי ותרבותי. ממחיש זאת סיפורו של אלעד בן נון הנודע כ"צייד הפדופילים".

בשנת 2021 בן נון הורשע וקיבל 11 שנים בגין סחיטת תוקפים מיניים של ילדים. בן נון עדיין במאסר בזמן שאותה קבוצה של עשרות תוקפים (מרביתם אישים מוכרים ובכירים) שהודו בכוונתם לפגוע בילדים ובילדות, עדיין זוכים לחיסיון מהמדינה. זאת הסיבה המרכזית לכך שישראל היא גן עדן לפדופילים; האנונימיות שלהם נשמרת, והם גם יכולים לחזור לתקוף ללא פיקוח.