הצעת הסיפוח של פתח תקווה, שהגיש רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, היתה רגע חגיגי מפתיע ומעורר תקווה לגאולה. חולדאי אמר בצדק שממילא תושבי פתח תקווה מגיעים לעיר הגדולה - לקנות, לבלות, לצרוך תרבות - אז למה לא לסגור את הפינה המוניציפלית רשמית? חולדאי הבטיח שהוא יעניק להם איכות חיים עם עבודות עפר אינסופיות, תחבורה עתידית, ואולי סוף־סוף יקבלו תושביה של אם המושבות חוף ים.
נשמע מופרך כפריכית של פסח? מצוין. זה לא קרה, אבל זה בדיוק מה שקרה כמה עשרות קילומטרים דרומה.
השבוע פרסם בני ביטון, ראש עיריית דימונה, פוסט שבו קרא לסיפוחה של ירוחם לעירו, בשם "אהבת הנגב", "אחדות" ו"חוסן כלכלי". לדברי ביטון, ירוחם סובלת ממשברים כלכליים חוזרים, שמהם אינה מצליחה להיחלץ. תושבי ירוחם כבר מגיעים לדימונה לצרוך שירותים - ולכן יש מקום לעשות את זה רשמית, ושירוחם תשים את הטבעת על העיר, ושמחה גדולה הלילה - איחוד רשויות.
אולי הגיע הזמן לחשוב על איחודים. אבל לא כמתיחת אפריל או כקריצה פוליטית וכסכסוכי בארות, אלא כמחשבה על איחוד רשויות כרפורמה מערכתית שכוללת ביזור סמכויות, תקצוב הוגן, פיקוח אחראי ושיח אמיתי עם התושבים
התגובות ברשת נעו בין לגלוג לביקורת. "כנראה תכננת את הפוסט הזה ל־1 באפריל ושכחת לפרסם", כתב גולש אחד. אחר הציע שביטון ידאג קודם לשכונות דימונה עצמה, לפני שהוא יוצא לסיפוח השכנה; לקליטה הסלולרית, לתשתיות, לחשמל שלא קורס. ומישהי אפילו הודתה: "תכלס, סוף־סוף יהיה לנו לאן לצאת". לא בדיוק תמיכה מהסוג שמחמם את הלב.
אלא שמאחורי הבדיחות מסתתרות שאלות עמוקות יותר: האם ירוחם בכלל זקוקה ל"חילוץ" עירוני בידי שכנתה הגדולה, והאם סיפוח הוא הפתרון? זו שאלה שחורגת מגבולות הנגב. בישראל קיימות 258 רשויות מקומיות. לכאורה, רשות לכל 40 אלף תושבים. בפועל נוצר עיוות מבני: יש רשויות בנות מאות אלפי תושבים, ויש רשויות שבתחומן כמה אלפים בודדים. אין חולק - בשטח כה צפוף כמדינת ישראל, מדובר באינפלציה של רשויות עירוניות.
הדבר כמובן גורר מצוקה כלכלית של רשויות מקומיות קטנות וחלשות (ללא אזורי מסחר ותעשייה שמכניסים את רוב הארנונה), שאין להן סיכוי להצליח לעמוד על הרגליים: המקסימום הוא לא להיות גירעוניות. וחוץ מכלכלה, רשויות נבחרות באופן דמוקרטי בידי התושבים, אך סמכויותיהן מוגבלות מאוד, והן תלויות לחלוטין בשלטון המרכזי.
המקרה של דימונה וירוחם מעלה אפוא שאלה חשובה ולגיטימית: האם לא הגיע הזמן לחשוב מחדש על איחודים בין רשויות והרחבת סמכויותיהן? לא מעט מחקרים וניירות עמדה עמדו על התועלות הכלכליות והתכנוניות של מהלכים מעין אלה.
אלא שגם כאן נדרשת זהירות: איחוד רשויות אינו רק פעולה טכנית, אלא תהליך עמוק שמשפיע על זהות, קהילה ומסורת. הוא מחייב דיאלוג והסכמה רחבה, ולא הצהרה חד־צדדית בפייסבוק. אחרת - זה לא איחוד, אלא השתלטות, ובמקרה הטוב, עם כוונות טובות.
אז כן, אולי הגיע הזמן לחשוב על איחודים. אבל לא כמתיחת אפריל או כקריצה פוליטית וכסכסוכי בארות, אלא כמחשבה על איחוד רשויות כרפורמה מערכתית שכוללת ביזור סמכויות, תקצוב הוגן, פיקוח אחראי ושיח אמיתי עם התושבים. השאלה היחידה שנותרת היא כמה סבלנות יש לנו בין חרבות הברזל לעסוק במי הזיז את הגבייה שלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו