צאו רגע מהקלוז־אפ

סיפרתי הרבה יותר מפעם אחת שכבר זמן רב איני עוסק באקטואליה בכלל, ובפוליטיקה בפרט. זאת, לצורך כפול: ההגנה על בריאותי הנפשית, ותרומה משמעותית לשיח.

אחזור שוב על הקביעה שמי שלא חייבים להתבטא - שלא יתבטאו. הן אין שום תועלת בהתבטאות כלשהי לבד מיציקת עוד שמן על עוד מדורה, ואין כאן מקום להאריך. אבל השבוע, בפרוס חג הפסח שנושא עימו את הבשורה העיקרית של סיפור יציאת מצרים, חשבתי על משהו בהקשר הזה. מהו חג הפסח? או בעצם: מהו ליל הסדר שעומד במרכזו?

ובכן, זוהי התכנסות מתוכננת, מבוימת ומנוהלת, שנועדה לספר סיפור, הסיפור של חג הפסח. פה־סח. בני העם מתכנסים כדי לספר לילדיהם, וגם לעצמם, את הסיפור שלהם. תחשבו על זה, זה ממש נפלא. מועד מיוחד נועד כדי לספר את הסיפור. גם המצה נקראת "לחם עוני" מאותה סיבה - את המילה "עוני" דורשים בתלמוד כ"לחם שעונים עליו דברים הרבה". מתכנסים, מדברים, מספרים סיפור.

ומה שיפה בחג הפסח הוא שזו לא היסטוריה - כלומר, לא רק היסטוריה - אלא זה סיפור מהותי. פעם בכמה זמן, קבוצה מתכנסת כדי לברר לעצמה שוב מי היא, מה היא, למה היא. חתיכת ריטריט מושקע שמתקיים במקביל במיליוני בתים, ושתכליתו היא סיפור הסיפור העצמי.

סיפור הסיפור, וכן האופן שבו הוא מסופר, הם עניין קריטי בהבנת מהות החיים הלאומיים. האמת היא שהם קריטיים בהבנת כל דבר. יסוד עיקרי הוא קביעת נקודת ההתחלה, ויסוד נוסף הוא המסגור, הפריימינג. הם תלויים זה בזה.

נאמן לשבועתי, לא אכנס כאן לפרטים פוליטיים ואקטואליים. אבל שלושה ימים לפני בוא החג, אני מציע הצעה לתרגיל מעניין. הוא תקף לכל הסוגיות: המחלוקת הפוליטית, המחלוקת המדינית, יחסי ישראל עם אויבותיה, דת ומדינה, ימין ושמאל, אני וגיסתי - הכל.

והתרגיל הוא להרחיק את המצלמה. להפסיק לראות בקלוז־אפ, או אפילו במדיום שוט, ולהתחיל בהדרגה לראות בלונג שוט. להרחיק את נקודת ההתחלה ככל שניתן. לראות סיפור גדול, ולא רק תמונה אחת. האמינו לי, זה עושה פלאים. הסטה של נקודת התחלה בשנה אחת אחורה משנה סיפור שלם בקיצוניות, הופכת אותו על פיו. הרחבת התמונה והכנסת אלמנטים נוספים - לא מומצאים, כאלה שמצויים בשטח - הופכות פתאום סיפור להרבה יותר מורכב ומשנות אותו מעיקרו.

עזבו 2025, תחשבו על ההגדה: הסתכלתם על נוגש המכה איש עברי במצרים - קיבלתם סיפור נורא שלא הולך לשום מקום. הרחבתם מצלמה ועדשה עד לתרח אבי אברהם - קיבלתם את "והיא שעמדה". צמצמתם ל־210 שנות שעבוד - קיבלתם חידלון מוחלט. הרחבתם ל"עם ישראל" - קיבלתם סיפור שמתחיל באברהם אבינו ומסתיים בליל הסדר תשפ"ה. יפה, נצחי ובלתי מנוצח. מי ייתן ויישבו בו כולם. גם אלה שבשם כולנו נאנקים וסובלים עכשיו בעזה. גם אלה שלוחמים עכשיו עבור כולנו. חג שמח וסיפור טוב לכולם.