ללמוד מהאמירויות

שלושת רוצחיו של שליח חב"דהרב צבי קוגןכבר נשפטו באיחוד האמירויות -חמישה חודשים בלבד אחרי המעשה - ונידונו לעונש מוות.הידיעה על כך הציתה מחדש את הדיון על מהות עשיית הצדק, ועל זמן כמרכיב חיוני בתהליך.

האמירותים לא המציאו את הכלל שהצדק צריך גם להיראות ולא רק להיעשות, אבל דומה שהם בהחלט פועלים לאורו, ופועלים מהר. דווקא הם, רשויות של מדינה מוסלמית, יכולים ללמד אותנו - מדינה ששנה וחצי אחרי טבח 7 באוקטובר טרם השכילה להעמיד לדין את האסלאמונאצים של מחבלי הנוחבה - פרק או שניים על האופן שבו החברה יכולה וצריכה לכפות נורמות חברתיות ולהגן על עצמה ועל הבאים בשעריה.

מדוע חשוב שרוצחים מתועבים מן הסוג שלקחו את חייו של הרב קוגן הי"ד ייענשו בחומרה המקסימלית ומהר? קודם כל, זה מייצר הרתעה. ענישה מהירה ומידתית (מידה כנגד מידה, שלילת חיים כנגד חיים שניטלו) שולחת מסר חד וברור שהרשע אינו משתלם, וכי כל מי שיעבור על הציווי המוסרי "לא תרצח" יישא במלוא התוצאות במהירות, בלי שתהיה לו תקווה להימלט מן הנשיאה בהן.

רק כך מייצרים את האמון במערכת משפט, ובסופו של דבר במדינה בכללותה. לעומת זאת, כאשר הצדק מתעכב, הציבור עלול לאבד אמון ביכולת ובנכונות של המערכת להגן עליו וליישם את החוק באופן הוגן ואפקטיבי. לא מדובר ברגשות בעלמא: מערכת צדק מהירה ויעילה מונעת תחושות של נקמנות ונטילת החוק לידיים מצד העלולים להרגיש שאין להם ברירה אחרת.

אחרי מכה איומה שכולנו ספגנו ב־7 באוקטובר 2023, נדרשו שלושה סוגים של מענה: מענה צבאי שיחסל כל איום מרצועת עזה, מענה גיאופוליטי שימנע מאיום כזה לצמוח שם שוב, ומענה משפטי שיעניש את מבצעי הטבח ויצרוב לדורות אות קין על מצחיהם.

המשפטים של מחבלי נוחבה, בין שהיו עומדים לדין בטריבונל הדומה למשפטי נירנברג ובין שהיו נשפטים כיחידים, היו צריכים לשלוח מסר נהיר לעולם כולו - לאויבינו, לחברינו וגם לאדישים שרחוקים מכאן גיאוגרפית ונפשית: עם היהודים לא מתעסקים עוד.

המענה הצבאי הונחת על הרצועה ללא דיחוי, ויש לקוות שיושלם בחודשים הקרובים. המענה הגיאופוליטי הבשיל ויתממש עם ביצוע תוכנית טראמפ, העברת האוכלוסייה העוינת מעזה והעברת השליטה בה לישראל. המענה המשפטי, למרבה הצער, כלל לא בא לעולם.

בעקבות הטראומה של 7 באוקטובר צריך היה לצפות שמערכת התביעה הישראלית תתגייס כולה לעשיית הצדק בחיות האדם ש"שטפו" את היישובים שלנו כלהקה של טורפים, רצחו, התעללו ואנסו. עשיית הצדק במחבלי נוחבה היתה יכולה להפוך לשעתה היפה של היועצת המשפטית לממשלה, הפקידה העומדת מעל לפרקליטות והאמונה על מדיניות התביעה. אבל היא כלל לא קלטה את חשיבות האתגר ואת גודל השעה.

המשפטים של מחבלי נוחבה, בין שהיו עומדים לדין בטריבונל הדומה למשפטי נירנברג ובין שהיו נשפטים כיחידים, היו צריכים לשלוח מסר נהיר לעולם כולו - לאויבינו, לחברינו וגם לאדישים שרחוקים מכאן גיאוגרפית ונפשית: עם היהודים לא מתעסקים עוד. המשפטים האלה היו צריכים להוכיח כי המרים יד על העם היהודי ייענש מייד. במילים אחרות, הם היו צריכים לעשות צדק.

במקום זאת, הצדק נעשה דווקא באיחוד האמירויות. כדאי שלפחות נלמד ממנו לעתיד.