וכך מתמשכת לה המסורת. היא רצופה, היא אפילו לוחמנית, היא מנסה ליצור את הדימוי כי התערבות הממשלה בפעילות תאגיד השידור, כלומר פגיעה בשידורי התאגיד, היא שלב גבוה בסולם העדיפויות החיוניות של פעילות הממשלה.

שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי איננו הראשון ששידורי התאגיד, רדיו וטלביזיה, מטרידים אותו וגם את ממשלות קודמות, לשון המעטה. ולא נמצא מי שיזכיר לו: כבוד השר, מדוע אתה חושף אדישותך לסדר היום הנוכחי של השלטון והאזרחים? כל מילה, בבחינת מענה להצגת תהיה זו, מיותרת ממש.

ברוח ובכוונת רה"מ

היה מצופה, לפחות לטעמי, שראש הממשלה נתניהו, יזכיר לעצמו ולאחד משריו, רודף כותרות שכמותו, כי לא אלה השעות שהולמות את הקמתו  של עוד מכשול, או שמא נאמר, מתרס, שתכליתו הסופית היא לבלום, לשתק, את שידורי תאגיד השידור הציבורי. ושר התקשורת פועל, כמובן, ברוחו ובכוונתו של ראש הממשלה.

נימוקו של נתניהו הוא ה"ביזבוז העצום", הכרוך בניהול התאגיד. ואני דווקא נזכרתי מיד במספר משרדי הממשלה הנחשבים בעיני כל למיותרים. גם נזכרתי בהקצאת המימון הבזבזני המכונה "הכספים הקואליציונים", כהגדרתם.

כספים קואליציוניים

כיובל שנים, ליתר דיוק, אלה היו שנות העסקתי בשידור הציבורי, רדיו וטלביזיה, למדתי כיצד על עמיתי ועלי הוטלה המשימה לנהל, לשדר, לדווח למיליוני צופים, ובשפות שונות, בסגנון מאופק, כה נבדל לעתים מן השיח המוטה, הקולני וחסר תרבות המאפיין לעתים את שידורי המתחרים, הערוצים המסחריים. אך מצויים מרחבי שידור מגוונים לכל. עמיתי ואני היינו חדורי גאווה על פעילות זו.

האם שגינו לא אחת? בודאי. ובכל זאת: והרי זה הנימוק העיקרי למען פרישת מעטה של חסינות שאמור לבלום גורמים חיצוניים, פרטיים, המבקשים להשפיע על תכנים. לכוחו ולהשפעתו של השילטון יתרון עצום: הוא המממן, מאז ומתמיד, את שידורי התאגיד, אותו ואת קודמיו לשידור.

חריצות השר

המימון הזה, הוא המזין את חריצותו הלא-מבורכת של השר קרעי. ויאה לשעות אלה האמירה של השרה רגב:"מה שווה לנו מימון התאגיד אם איננו שולטים בו?". הרי  זו הסיסמא אשר מתדלקת את פעילות השר קרעי. אכן, התאגיד ממומן מכספי אוצר המדינה. אבל דומה כי ראוי שממשלה תסייע בפעילותם של גופי בעלי אופי תרבותי.

גם כאשר מועלים על המירקעים תשדירי סאטירה שראש הממשלה ועוד, מצויים במרכזם. ואם נחשפות תופעות של ביזבוז זה, של כספי ציבור, תופעל וועדה שתפעל לתיקון פגמים בניהול. אגב כך, יש לציין שמדינות בעלות משטרים דמוקראטיים מקיימות שידור ציבורי, רדיו וטלביזיה. נראה שבמדינות אלה מחשיבים הוצאה כספית גדולה, הוצאה חיונית מסתבר, לתועלת הציבור.

נושא בלתי הולם בשעות בלתי הולמות

כאמור, אלה הן השעות הבלתי-הולמות ביותר, להתערבותה של הממשלה בפעילות התאגיד. אולם, למרבה האכזבה, דווקא בעת קיומו של משטר דמוקרטי, ולעת מלחמה, בוחרת הממשלה, ברוח יוזמת ראש הממשלה ושר התקשורת, לעסוק בנושא בלתי הולם ובשעות בלתי הולמות, כאילו זהו בעיני הציבור הנושא המועדף לטיפול עתה.