ארנק דיגיטלי, נקודות זיכוי במס, הפעלות לילדים, ימי עיבוד לבנות הזוג, שוברי חופשות והטבות שונות. המדינה, בהובלת שרי האוצר והביטחון, שופכת מיליארדים על רווחתם וחוסנם של המילואימניקים ובני משפחותיהם.

אחרי 250 ימי מילואים ברצועת עזה, אני יכול לומר בלי טיפה אחת של ציניות שזה מחמם את הלב וגם עוזר ומקל על הנושאים בגאווה בנטל בשנה וחצי האחרונות. אבל. כן, יש אבל, והוא מופנה לכמה גורמים.

ראשית, הבהרה חשובה: אנחנו, אנשי המילואים, מוכנים להקריב הרבה, אפילו את החיים שלנו, למען ביטחון המדינה ובטח למען ביטחון ילדינו ועתידם. מעבר לזה, נתייצב בכל פעם שיקראו לנו ונמשיך להיכנס מתחת לאלונקה הלאומית גם אם נהיה היחידים שנותרו במערך המילואים. אבל בחייאת, אתם כבר טוחנים לנו את הצורה.

בזירה החשובה, נלחמים על חיי אדם

אתם זה הציבור החרדי - ציבור יקר שבמשך דורות שמר כי אש התורה תוקד בקרב העם ולא תכבה. הציבור הזה גם מתנדב בשורה ארוכה של ארגוני הצלה וחסד ועושה עבודת קודש של ממש. אבל אחים יקרים, בזירה החשובה ביותר, שבה נלחמים על חיי המדינה, אתם כמעט שלא נמצאים.

במשך לילות ארוכים מאז 7 באוקטובר, בזמן שאתם ישנתם במיטה הנוחה שלכם, לצד האישה שאתם אוהבים, מנסים לשמוע את קולות הנשימה העדינים של ילדיכם - אנחנו נלחמנו, נפצענו, איבדנו חברים, קפאנו מקור ועשינו צרכים בשקיות. בואו, אנחנו צריכים אתכם איתנו בחזית כי גם אנחנו רוצים יותר לילות בבית. בואו. אם לא עבור המדינה, אם לא עבורנו, אז לפחות עבור הילדים שלנו.

על 1.7% הצלחה לא שורדים

אתם זה ראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת שדואגים להרעיף עלינו כל כך הרבה כספים והטבות.

לפני הכל, תודה. כן, גם על המובן מאליו צריך להודות. אבל גם את המובן מאליו צריך לשאול - מדוע שנה וחצי לתוך המלחמה, כשסבבי לחימה ואתגרים ביטחוניים אדירים עוד לפנינו (שמעתי שיש אצלכם בקרוב כנס בנושא המצב הביטחוני מול מצרים, מעניין), לא הצלחתם למצוא מנגנון יותר מוצלח מאשר זה שמצליח לגייס 177 חרדים מתוך 10,000 שקיבלו צו? על 1.7% הצלחה לא הייתם שורדים באף מקום עבודה אחר.

אתם זה צה"ל היקר. עם כל הביקורת שיש על הציבור החרדי, עסקניו, רבניו ונציגי הציבור שלו. אם הציבור הזה כל כך חושש מלהיכנס בשעריך ומפחד שמדי הזית ימירו את דתו, זה מצריך עבודת עומק והרבה חשבון נפש.

לאחוז בנשק

וכאן לא מגיעה ביקורת ובטח לא דרישה, אלא בקשה מאח לנשק.

יש כל כך הרבה אנשי מילואים שבעקבות המלחמה חזרו מפטור, ומגיעות להם על כך תודה והערכה גדולה. אבל יש רבים שעדיין לא עשו את הצעד הזה. אני בן 44, נשוי ואב לשישה ילדים. מבחינה רשמית יש לי שני פטורים, ובכל זאת אני משרת במילואים כבר 22 שנה ברצף. דווקא מהעמדה הזאת אני מבקש מכל מי שיודע ועוד יכול לאחוז בנשק: בואו. האחים שלכם צריכים אתכם.

הכותב הוא לוחם במילואים ומחבר הספר "חברות ברזל" בהוצאת סלע מאיר