הפלג הירושלמי של הגימנסיה

בוקר טוב לתלמידי גימנסיה הרצליה בתל אביב.

אם לא חל שינוי, זהו יום חופשי מהלימודים עבורכם כי המנהל שלכם, זאב דגני, החליט שאתם עולים כאחד לירושלים במחאה על פיטורי ראש השב"כ רונן בר על ידי ראש הממשלה. זאת ועוד: אתם באים גם "להזדהות עם לוחמי החירות והדמוקרטיה של החברה הישראלית", כדברי המנהל.

לחכמים ולערניים מביניכם תהיה בעיה לעשות זאת, כמובן. אתם בטח תשימו לב שאין שום בעיה חוקית או פרוצדורלית שאיש עטור מחדלים עצומים כמו בר יפוטר, רק משום שלא היתה בו ההגינות להתפטר בעצמו. מה גם שמי שמפטר אותו הוא ראש הממשלה הנבחר של העם, ע"ע דמוקרטיה.

הסיפור הזה מזכיר לי תקופה אפלה, שבה למדתי בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, להלן "ליד־ה". קל להגיע לבית הספר: פנו שמאלה, שמאלה ושוב שמאלה. זה היה המקום הכי פחות דמוקרטי שהכרתי: לצד הכיתות של האליטה של רחביה ובית הכרם היו שתי "כיתות פרויקט" (כך במקור) שבהן למדו ילדים פחות פריבילגיים. לא היה נהוג לדבר איתם.

כל בית הספר נסע לסמינר בגבעת חביבה לפגוש ערבים כדי להעמיק את הדו־קיום בינינו. בכיתה י' כמדומני יצאה השכבה באופן מאורגן לצומת רמות, מוקד הפגנות החרדים באותה התקופה, כדי להתעמת איתם (חדי העין ישימו לב שבית הספר דגל בדו־קיום והיכרות עם ערבים אבל לא עם חרדים, רקומרת), המחנכת לקחה את כל הכיתה לביקור בכנסת שם נפגשנו עם יוסי שריד, המורה לתנ"ך הסבירה שהפלישתים הם הפלשתינים והיו כאן לפנינו, ואפילו לא היתה מזוזה בכניסה לבית הספר. אכן, תקופה אפלה במקום חשוך.

בגיליון הציונים של דגני ניתן למצוא קווים מקבילים לדיקטטורה המחשבתית ולפוליטיזציה של המוסד שאותו הוא מנהל. אני מבקשת להבהיר דבר־מה: כמובן אין בעיה להעלות נושאים פוליטיים ולדון בהם בכיתה. יתרה מכך, אני בעד לימודי אזרחות פעילה, שבהם כל תלמיד מביע את דעתו ואפילו יוצא איתה לרחובות.

אבל יש כאן שתי בעיות: האחת, לא בגימנסיה הרצליה ולא בליד־ה היתה אפשרות בחירה של דעות. בשני המוסדות הפחדניים האלה יש דרך אחת נכונה לחשוב. כל השאר כל כך לא לגיטימיים, שלא רק שלא יוקצו להם אוטובוסים להפגנה נגדית, לא רק שלא יעודדו אותם להביע את דעתם, זה פשוט לא יעלה על דעתם שיש כזאת, ושהיא מנומקת, ובל אחטא בשפתיי - אפילו לגיטימית.

מה שמוביל אותי לבעיה השנייה: מה שמונח בבסיס הסיפור הזה וסיפורים קודמים של דגני (סירוב לעודד תלמידים לשרת בקרבי, התנגדות למסעות הנוער לפולין, הרצאות של שוברים שתיקה בביה"ס, התנגדות לגירוש ילדי מסתננים, התנגדות למדיניות הציבורית נגד קורונה, ועוד) זה הגדרת דעה כאקסיומה, אמת חד־משמעית, בלתי ניתנת לערעור. הבלבול הזה קיים לא רק אצל השמאל, כמובן, ניתן למצוא אותו גם בקרב ראשי ישיבות של הפלג הירושלמי, למשל. אין דבר פחות דמוקרטי מזה, לא רק בעצם שלילת הרוב, אלא בשלילת כל מחשבה שאינה מחשבתו הפרטית. אז אנא, דגני, אפשר לתלמידים שלך לחשוב בעצמם. זוהי דמוקרטיה, אל תהרוס אותה.