העימות בין השב"כ לראש הממשלה עלול להוביל למלחמת אחים​​​​​​​​​​​​​​​​

אסור גם לטעות:המחולל היחיד לקונפליקט הוא שאלת האחריות לשבעה באוקטובר, וניסיון כל אחד מהצדדים להטיל את האשמה - ערב היום הקרב של אחרי המלחמה - על יריבו. האירוניה המרה היא שחלקם ואשמתם בשואת השבעה באוקטובר זהה. יש מספיק אחריות לחלק בין הרבה אנשים למחדל העצום הזה.

אולם ביום חמישי נחצה קו אדום חריג מאד, אפילו במושגי הטרלול הישראלי המבעית: ראש שב״כ יוצא (שחלקו בשבעה באוקטובר גדול לא פחות משל בר) מאיים בגלוי לחשוף פרטים אישיים, שלמד במהלך עבודתו והגנתו על ראש הממשלה, אם זה ״יעבור על החוק״. מי קובע מהי ״עבירה על החוק״? וגם: מהו העונש? ארגמן.

נתניהו, מצדו, מבקש לסלק את רונן בר מתפקידו, תוך התעלמות מהיעדר הלגיטימיות המוסרית שלו לפעולה כזאת. ורונן בר, מצדו שלו, מניח חרב על צווארו של ראש הממשלה בצורת חקירה בעניין הכספים הקטאריים, שעה שבעצמו היה צריך להיות בכלל מזמן מזמן בבית.

ההתגוששות המסוכנת, ונעדרת הגבולות, בה עושים ראש הממשלה וראש השב״כ שימוש בסמכויותיהם לפי חוק כדי להכניע ולכופף זה את זה, ולהטיל את האשמה לשבעה באוקטובר זה על זה, דוחקת את המדינה כולה לפתחו של עימות גלוי, הרסני, מסוכן, ונפשע בהיבט הציבורי והלאומי.

והעובדה שנדב ארגמן מאיים לחשוף פרטים אינטימיים על ראש הממשלה, אינה רק סחיטה לכל דבר, כי אם גם הפרת אמון חסרת תקדים של מי שעושה שימוש במידע אליו נחשף במסגרת תפקידו, כדי להלך אימים על ראש הממשלה ולהשפיע על החלטותיו, גרועות ככל שאלה תהיינה בעיניו.

העברת המלחמה ההרסנית בין השב״כ לראש הממשלה לזירה הפומבית הציבורית היא ערעור, נעדר אחריות, של ראש הממשלה ושל ראשי השב״כ, את מוסדותיה, יסודותיה ויציבותה של המדינה - בתקופה המלחמה המורכבת והטעונה ביותר בתולדותינו. שיעורה של ההפקרות הוא היסטורי ממש, והרה אסון בהכרח.

אם נוסיף לכך את העובדה שאנו מתקרבים לרגע בו ידרוש הציבור תשובות נוקבות לשאלות היסטוריות, כאשר ישראל נחצית לשני מחנות ניצים וסומאים מרוב תיעוב הדדי, אשר אבדו - כל אחד מהם - את הכושר למחשבה ראציונאלית, ומונעים אך ורק מתחושת נקם זה בזה, והתנערות מוחלטת מאחריותם למה שהתחולל כאן בשל התנהלותם; אין אלא להעריך שמגמת ההסלמה תגיע לשיאים חדשים, שייגרמו למצבה הפנימי של המדינה ערב השבעה באוקטובר להידמות לוויכוח פעוט בהשוואה למה שצפוי להתרחש כאן.

השבעה באוקטובר לא הצליח לעורר את המדינה מרוחו ההרסנית של הקרע והפילוג הפנימי. זו עובדה מטלטלת ושוברת לב. הרבה מדי קיצוניים נעדרי אחריות יש בתוכנו, הרבה מדי כלי תקשורת נעדרי כל הבנה לחלקם ביצירת האווירה הציבורית הרעילה; הרבה מדי אובססיביים שטופי צדק קדוש ומשיחי; ובעיקר: הרבה מדי נושאי נשק (כמיליון, למעשה) מתהלכים בינינו. הסבירות לכך שכל אלה יתלכדו לסופה מושלמת - גבוהה באופן מחריד. והסופה הזאת, תבוא לידי ביטוי במלחמת אזרחים. מדממת. אותה, כרגע, איש לא מדמיין כאפשרית, אבל עושה הכל כדי להבטיחה.

אלא אם כל המערכת הפוליטית והתקשורתית - ובעיקר: הציבור - יבצעו פניית פרסה לטובת אחריות אישית ולאומית. נדמה לי שהעימות בין ראש-הממשלה לשב״כ יהיה הרגע אותו נוכל לסמן ביומן ההיסטוריה שלנו, כיריית הפתיחה למלחמת האחים בבית השלישי. ותוצאותיה, ללא ספק, יהיו דומות לשתיים הקודמות.