דרושה אמפתיה

לצד המאבק על גורל אחינו החטופים, מתנהל הקרב על הנרטיב.

בקצה האחד עומדים אלה הרואים בניצחון במלחמה ובהבטחת האינטרסים האסטרטגיים של ישראל את הנקודה הארכימדית לעיצוב השקפתם בנוגע לדרך הפעולה הרצויה. מנקודת מבטם, היכולת לשאת מחירים אכזריים וקשים מנשוא היא התנאי הנדרש כדי להבטיח את יכולת ההישרדות שלנו במקום הקשוח הזה.

בקצה האחר ניצבים אלה שהערך העליון עבורם הוא קדושת חיי אדם, והאחריות המוסרית והלאומית שלנו להחזיר כל חטוף הביתה, כמעט בכל מחיר שיידרש. יש גם מי שמנסים לשלב בין השניים בכל מיני דרכים יצירתיות.

במקביל, שסע נוסף מפלג את החברה סביב היחס לפלשתינים. יש המציעים, בעקבות תוכנית טראמפ, גירוש או הגירה מרצון, מתוך אמונה שזו הדרך לביטחון לאומי של ישראל לטווח ארוך. מנגד, יש המתריעים מפני המחיר המוסרי של פגיעה באוכלוסייה חפה מפשע, בעזה או ביהודה ושומרון, ורואים באחריות כלפי הפלשתינים נדבך חשוב ומרכזי בזהותנו היהודית והמוסרית.

אך כאן מתחיל מצעד האיוולת הישראלי: במקום לגלות אמפתיה לתובנות שמביא הצד השני, אנו ממהרים להכתים אותו. המתנגדים לעסקה מצטיירים כחסרי לב וצמאי דם, ומתנגדיהם מוכתמים בתווית של נאיביות או בגידה באומה.

ההבנה שכל אחד מהצדדים מחזיק רק חלק מהאמת המורכבת, נרמסת תחת שטף של דמוניזציה ושנאה, של סימני קריאה חדים מדי לנוכח מציאות שתובעת הרבה יותר סימני שאלה, רכות וענווה.

אם איננו מצליחים להכיל את המורכבות בתוכנו, איך נוכל לגלות אמפתיה כלפי מי שנמצא כעת מעבר לקווי האויב? הסובלנות הפנימית אינה מכשול

במקום להביט בעיניים, לראות את הכאב, את הדמעות ואת הדאגה הכנה מאחורי העמדות השונות - אנו מתבצרים בעמדותינו. השיח הציבורי מקצין, והאמפתיה ההדדית נשחקת. במציאות שבה ההקשבה לאחר נחשבת חולשה, המרחב הציבורי הופך לזירה עם יותר מדי קצף על השפתיים, נקמנות וטינה הדדית.

דווקא ברגעים האלו, כשהסבל, הכאב והדאגה משותפים לכולנו, יש מקום לדמיין עתיד אחר ודפוסי שיח אחרים בתוכנו. יש עדיין חלקים בחברה הישראלית שמעזים לדמיין גרסה כזו או אחרת של שלום או פיוס עם (חלק?) מהערבים החולקים איתנו את כברת הארץ הזו.

אך אם איננו מצליחים לגלות אמפתיה זה כלפי זה, אם איננו מצליחים להכיל את המורכבות בתוכנו, איך נוכל לגלות אמפתיה כלפי מי שנמצא כעת מעבר לקווי האויב? איך נוכל למצוא את הנוסחה להתמודדות עם המורכבות האינסופית של הסכסוך המדמם שלנו עם שכנינו?

הסובלנות הפנימית והיכולת להקשיב גם כשאיננו מסכימים אינן מכשול בפני ההתמודדות עם המציאות האסטרטגית המורכבת. הן התשתית ההכרחית לכל חזון של פיוס בתוך החברה הישראלית ומחוצה לה. אם נרצה למצוא דרך להידברות עם שכנינו, עלינו להתחיל במלאכת ראיית האחר בתוכנו - לראות לא רק את עמדותיו, אלא גם את כאביו, דאגותיו ותקוותיו.

האמפתיה אינה חולשה - היא האומץ הדרוש כדי להכיר בכך שהאמת מורכבת, ושהעתיד שלנו תלוי ביכולתנו להכיר באנושיות המשותפת שלנו, גם כשהפערים בינינו נדמים בלתי ניתנים לגישור.

הרב ד"ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש "שערי ציון", חבר בורד "תמה"