הדבר שהצמיד רבים מאיתנו שלשום למסכים. שגרם לנו לבכות יחד עם ההורים המחבקים את הבנות. ולהרגיש יחד איתם את הלידה מחדש. הדבר הזה שגורם לנו לחרוד לאישה הצעירה שנותרה שם לבד, ולהשתגע מהגברים הצעירים שנותרים מאחור.
הדבר הזה בדיוק, שנראה כמו יציאה קולקטיבית מהדעת, הוא גם הדבר שגרם לאנשים שלא קראו להם לרוץ ב־7 באוקטובר אל לב הסכנה בניסיון להציל ולהושיט יד. לחזור לנובה אחרי שכבר נחלצו. לצאת למילואים של מאות ימים. לחרוק שיניים ולתת כוחות לילדים בלחימה. לנסוע לנקות בתים של מפונים בצפון ובדרום. להשתגע. זה אותו הדבר עצמו.
יש מחירים לאומיים כבדים לשחרור החטופים, אבל אחד מהמחירים הכבדים להחלטה שהותיר אותם שם הוא הצורך לכבות את הרגש הזה. זה שמוציא אנשים לרחובות ומעיר אותם בלילות וגורם להם להזדהות עד כלות. כי זה אותו הרגש עצמו.
תחושת הברית העמוקה. השייכות. היחד. זה לא רק הומניזם ואהבת אדם. זה לא ״חוזה חברתי״ ולא אמנה. זה לא שום דבר מהעולמות האלה. זו ברית. עמוקה. הידיעה שאני חלק ממשהו גדול ממני. שקדם לי ושיהיה אחריי. ששלומי קשור בחוט לשלומך. ברית.
אגדה תלמודית יפה במסכת יומא מספרת על הזדמנות שניתנה לחכמים להיפטר אחת ולתמיד מיצר הרע שמביא כל כך הרבה חורבן. שמפרק חברות ומשפחות ובני אדם, ושהמאבק בו תמידי ומתיש, וכמה טובים יותר היו החיים בלעדיו. "...אמרו: הואיל ועת רצון הוא, נבקש רחמים על יצר הרע. ביקשו רחמים ונמסר על ידם.
"אמר להם (יצר הרע): ראו שאם תהרגוני יחרב העולם!
"חבשוהו שלושה ימים. ביקשו ביצה בת יומה בכל ארץ ישראל ולא נמצאה.
"אמרו: כיצד נעשה? נהרגהו (את היצר) יחרב העולם! נבקש רחמים על חציו - בשמיים לא נותנים חצי!
"כחלו לעיניו ושחררוהו. והועיל הדבר שלא מתגרה אדם בקרובותיו".
המסר של הסיפור פשוט ומסובך גם יחד: החיים נקיים ופשוטים יותר בלי היצריות, אבל גם אין בהם יצירה ואין בהם התחדשות ואין בהם, בסופו של דבר, חיים. הדבר המקשה ביותר והדבר המחיה ביותר הוא אותו הדבר עצמו, ואין חצי. אפשר למתן, אפשר לעקור את העיניים, אבל אי אפשר לעקור את הדבר עצמו בלי לשלם מחיר חיים אדיר.
מתנגדי העסקה לשחרור חטופים טוענים טענות הגיוניות. חלקם גם מביעים זעם, בוז והתנשאות על הטירוף שאחז בחברה הישראלית. יש כמובן גם טענות הגיוניות בעד. אבל לא עליהן אני רוצה לדבר, אלא על הטירוף עצמו.
הברית, הערבות ההדדית, הן לא לגמרי רציונליות. נכון. מדינת ישראל היתה פגיעה פחות אם היינו רציונליים יותר. אם לא היינו מוכנים לשלם מחירים כבדים כל כך תמורת החזרת החטופים. אבל המחיר של החוסן הזה היה פגיעות במקום אחר. כי גם לרוץ לאש זה לא רציונלי בכלל. אפשר לנסות לבנות חברה הגיונית יותר. מאופקת יותר. רציונלית. אבל אין חצי ברית וחצי ערבות וחצי סולידריות וחצי שייכות. ובלעדיהן, לא ברור איך אפשר לקיים פה מדינה.
הכותבת היא ראש מרכז ליבא מבית ״יוזמת המאה", ח"כית לשעבר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו