מחיר הכישלון

העסקה העומדת על הפרק היא עסקה גרועה, ועדיין אני חושבת שצריך לקבל אותה. אני מכירה היטב את הטיעונים בעד ונגד העסקה הנוכחית. המתנגדים צודקים מאוד בנימוקים שלהם.

אבל מה לעשות? לצערי, אחרי 15 חודשי לחימה, זו העסקה שהצליחה ממשלת ישראל להביא לשולחן - וזו תוצאה עגומה מאוד.

העסקה הזו רעה, המחירים שאנחנו נדרשים לשלם עליה קשים ועם השלכות מסוכנות. מדינת ישראל לא רק תשחרר אלפי מחבלים, רבים מהם רוצחים מתועבים, אלא גם תבטל רבים מהישגי המלחמה שהושגו בעמל ובדם רב. ישראל הסכימה לנסיגה מציר נצרים, הסכימה לחזרת כמיליון עזתים לצפון הרצועה, הסכימה לזרם בלתי פוסק של משאיות סיוע לתוככי הרצועה, וגם ציר פילדלפי יישאר דרדלה. וכמובן, העסקה כפי שהיא כיום משאירה מאחור את כל הגברים הצעירים.

ימים שלמים חמאס מדקדק איתנו עד הסנטימטר האחרון בשרטוט מפת הנסיגה, אבל אפילו רשימה של החיים והמתים מבין החטופים שלנו הוא לא סיפק. גם אם תיחתם עסקה, הציבור הישראלי עלול להביט בעיניים דומעות בארונות ולא באנשים חיים. כמה? לחמאס הפתרונים.

אחרי 15 חודשי לחימה חמאס עדיין חי, נושם, בועט ונמצא בעמדת דרישה מולנו, ממשיך להתעלל במשפחות ובאומה שלמה.

למרבה המבוכה, בעסקה הזו ישראל מעניקה לו כמעט כל מה שדרש בחודש מאי, להוציא פילדלפי. בחודש מאי צה"ל עדיין לא נכנס לפילדלפי, הנייה וסינוואר היו בחיים, וחיזבאללה היה עדיין בשיא כוחו.

איך יכול להיות שלא שיפרנו עמדות במשא ומתן?

בניגוד לצפון, ניהול המערכה בעזה כושל. הלוחמים אדירים, המפקדים מעולים, וכשצה"ל נלחם הוא עשה את זה באופן מעורר השתאות. אבל כבר תקופה שאין לחימה משמעותית בעזה. המטכ"ל והדרג המדיני, נתניהו וגלנט, בנו את המערכה באופן מדורג. "סיימנו את השלב העצים", טפטפו לנו בשיחדש, "התחלנו את שלב הפשיטות". וכך, בשלב הפשיטות, הצליח החמאס לבנות את עצמו מחדש, עד כדי כך שצפון הרצועה הארורה גבתה מאיתנו יותר מ־50 הרוגים, אחרי שכבר לחמנו שם בתחילת המלחמה.

העסקה הזו רעה, המחירים שאנחנו נדרשים לשלם עליה קשים ועם השלכות מסוכנות. מדינת ישראל לא רק תשחרר אלפי מחבלים, רבים מהם רוצחים מתועבים, אלא גם תבטל רבים מהישגי המלחמה שהושגו בעמל ובדם רב. ישראל הסכימה לנסיגה מציר נצרים, הסכימה לחזרת כמיליון עזתים לצפון הרצועה, הסכימה לזרם בלתי פוסק של משאיות סיוע לתוככי הרצועה, וגם ציר פילדלפי יישאר דרדלה. וכמובן, העסקה כפי שהיא כיום משאירה מאחור את כל הגברים הצעירים

השבוע בישר לנו אנתוני בלינקן שחמאס בנה כמעט את כל הכוח שלו מחדש.

איך הוא עשה את זה? עם הסיוע ההומניטרי כמובן. חמאס דורש ממשפחות עזתיות להעביר לידיו את הנערים, או שלא יקבלו אוכל או ישלמו על כך בחייהם. השליטה של חמאס באוכלוסייה העזתית היא טוטאלית, וישראל לא עושה כמעט כלום כדי להילחם בזה. מה הכי חשוב לחמאס? צריך להקשיב להם. לא המחבלים הכלואים בישראל, אלא הסיוע ההומניטרי ונסיגה מוחלטת של צה"ל מעזה.

אנחנו היינו צריכים לעשות בדיוק הפוך. להילחם יותר חזק, לכבוש את צפון הרצועה, לא להכניס סיוע הומניטרי, לנתק את הגז ואת הדלק ואולי גם את החשמל והמים. מדינת ישראל החליטה שהיא לא עושה את הדברים הללו, אז חייבים למצוא דרך אחרת להביא את החטופים. פשוט אין ברירה.

ניהול מערכה כושל לצד ניהול משא ומתן כושל הביאו אותנו לתוצאה עגומה שבה חמאס עדיין נמצא בעמדת דרישה, ואנחנו מצידנו בונים, שוב, חומות בטון כדי לחדש את קו הרכבת לשדרות.

השאלה, בתום 15 חודשי לחימה, היא מה החלופה. חייבים להשיב את החטופים הביתה, ומכיוון שלא מצליחים, או לא מנסים, בדרך הצבאית, אז פשוט אין דרך אחרת. האם נחזור להילחם אחרי שלב א'? לי זה נראה כמעט בלתי אפשרי, בגלל הנסיגה וחזרת העזתים הביתה וגם בגלל החטופים שנשארים בשבי, אבל קטונתי.

למרות ההישגים המרהיבים בצפון, המערכה בעזה נכון להיום נכשלה וחמאס רחוק מלהיות ממוטט. אם זו העסקה שהצלחתם להביא אחרי 15 חודשים - אז כשלתם, אבל לפחות נביא את האחים והאחיות שלנו הביתה.