עד מתי אוקטובר 2023: ממשלת ישראל אחראית להמשך המחדל

838 חללי צה"ל, 15 אלף פגועי גוף ברמות שונות, רבבות בפוסט־טראומה. 251 נחטפו, 117 הוחזרו בחיים, 40 גופות חולצו, 98 חטופות וחטופים נמצאים עדיין בשבי ארגון הטרור חמאס כבר 466 ימים. הטבח שארגון הטרור ומסייעיו החלו ב-7 באוקטובר נמשך גם כעת. הפעם, עד כמה שנורא לומר זאת, ממשלת ישראל היא שאחראית להמשך המחדל.

הטפטוף היומי של החיילים, של ההרוגים ושל הפצועים אינו גזירת גורל. זו החלטה של הדרג המדיני, שמורה לדרג הצבאי להישאר שם ולחזור לאותם המקומות שלכאורה טוהרו. אבל בין היציאה משם לבין החזרה, מחבלי חמאס שנותרו למדו את דרך ההתנהלות של הצבא, והם מחכים להם עם מטענים ועם טילי נ"ט.

שר האוצר ויו"ר הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ', שאמור לייצג רבים מאלו שבניהם נמצאים בין הנופלים, יצא אתמול נגד העסקה המתגבשת, ואמר שהיא גרועה ומהווה סכנה לעתיד המדינה - אך מה שבאמת מהווה סכנה לעתיד המדינה זה המשך הקזת הדם של חיילינו בעזה.

האלוף (מיל') דן הראל, לשעבר סגן הרמטכ"ל ולשעבר מנכ"ל משרד הביטחון, אמר שאיבדנו סד"כ של אוגדה שלמה. אוגדה! ואם מישהו לא מפנים גם את הנתון הזה - שיחשוב על הבן שלו שמסיים כעת י"ב, ושברגע אחד בית הספר שלו ועוד שלושה־ארבעה בתי הספר הסמוכים מאבדים לפתע את כל הבוגרים שלהם.

אובדן של 838 גברים צעירים, רובם בני 25-19, יפי הבלורית והתואר. אמיצים וטהורים. שדרת העתיד של העם בארצו. אלה שאמורים היו להגיע לתפקידים בכל הרמות - ממכונאי ועד ראש הממשלה, מהייטיקיסט ועד מסעדן, ממורה ועד פיזיקאי מזהיר. כל העושר הזה נעלם.

חובה לחשוב על אלו ש"רק" נפגעו בגופם. אם כדי לגדל ילד צריך כפר שלם - אז כדי לשקם עשרות אלפי פגועי גוף ונפש נדרשת מדינה שלמה. אבל מדינה מתפקדת. צודקת. כזו שראשיה לא חושבים על עצמם ועל עתידם הפוליטי, אלא רק עלינו ועל הצעירים הללו, שחייבים להשתקם ולחזור להיות חלק מעמוד השדרה האיתן של המדינה, שחטפה מכה אנושה.

"מה הפתרון?" שאלתי אותה. תשובתה היתה חד־משמעית: "כולם חייבים להתגייס, ומי שלא יתגייס - לא יקבל סיוע בכלום. לא קצבת קיום, ולא קצבת ילדים, ולא אף קצבה שקיימת או שלא קיימת

אתמול אמרה לי אשת הציונות הדתית שלא ייתכן שלמרות המספרים הכבדים של חיילים שאיבדנו, ושל המילואימניקים והחיילים שכבר מותשים - עדיין מתעקשים להעביר את חוק הפטור מגיוס לחרדים; בעיקר לאחר שהתברר ש-80 אלף חרדים לא גויסו, בעוד ילדיה מחרפים את נפשם ביחידות הקרביות, ומאז 7 באוקטובר היא לא ישנה אף לילה בשלמותו.

"מה הפתרון?" שאלתי אותה. תשובתה היתה חד־משמעית: "כולם חייבים להתגייס, ומי שלא יתגייס - לא יקבל סיוע בכלום. לא קצבת קיום, ולא קצבת ילדים, ולא אף קצבה שקיימת או שלא קיימת. ולא, שירות לאומי לגברים לא ייחשב שירות צבאי, אלא רק לבנות". צודקת.

מעבר לכן, חובה להחזיר כעת את חטופינו ולסיים את המלחמה הזאת. אין ולא יהיה ניצחון מוחלט, ואנחנו לא כפסע ממנו, אלא אנחנו כפסע מהתפרקות החברה. מכאן נשלחת ברכת חזקו ואמצו לנשיאים ביידן וטראמפ, שהפנימו מזמן את מה שבן גביר מיישם: שהדרך היחידה שנתניהו מבין היא כשמאיימים עליו.