שער האשפות של קריית שמונה

אחורי הקלעים של הקיום החברתי בערים נחשפים בפנינו בערמות האשפה. הזבל מעיד בגוף ראשון על אורחות חייהם של האנשים ועל מעמדם הכלכלי. המבקרים כעת בקריית שמונה ייחשפו לערמות זבל עם תכולות בתים מונחות לצידי הדרכים.

מה אפשר ללמוד מזה על קריית שמונה? שתי תשובות מסבירות את התופעה: האחת - זמן הפינוי הממושך מהבתים, ההצפות, החולדות; כל אלה פגמו ופגעו ברכושם של התושבים, שמבקשים לחדש את ביתם לקראת השיבה. השנייה - מדובר בבעלי דירות שהוציאו לרחוב את הרכוש שהשוכרים השאירו מאחור. זאת אומרת, ערמות האשפה הן ביטוי לעיר שמהווה בית ארעי לשוכרים רבים.

קריית שמונה לא גדלה כבר במשך עשורים. בין המפקד של 2008 למפקד של 2022 אפילו התרחש פיחות קל, מ־23,200 תושבים ל־23,100. בזמן הזה, אוכלוסיית ישראל גדלה ב־%30.

קריית שמונה סמוכה למכללת תל־חי, המונה כ־5,000 סטודנטים המתגוררים באזור. ביקשנו להשוות את המצב לשדרות, שגם היא עיירת פיתוח הנמצאת בקו חזית הדרום וסמוכה למכללה - מכללת ספיר. בין מפקד 2008 למפקד 2022 גדלה אוכלוסיית שדרות מ־21 אלף ל־31 אלף תושבים - גידול של 50%, שהוא גבוה מהגידול בכלל המדינה באותה התקופה.

עיינו בנתוני המפקדים ב־2008 וב־2022 כדי ללמוד איך נראה שוק הדיור בקריית שמונה, ולשם ההשוואה בשדרות. לפי ממצאי המפקד, 38% מתושבי קריית שמונה גרים בשכירות, ו־55% בבעלות. לפני 15 שנה, 32% גרו בשכירות ו־64% בבעלות. כלומר, שיעור משקי הבית המתגוררים בשכירות בקריית שמונה עלה ב־19%, וכעת הוא גבוה מהממוצע הארצי, העומד על 32%. בשדרות שיעור השוכרים עומד על 34%, כך ששיעור משקי הבית המתגוררים בשכירות בקריית שמונה גבוה אפילו משיעורם בשדרות.

מה הנתונים האלה מלמדים אותנו על העיר? בסוציולוגיה של המרחב, נוהגים לקשור בין דפוס הבעלות על בית לבין מידת המחויבות של האנשים לפיתוח המרחב ולתחזוקה שלו. ריבוי שוכרים מייצר תודעה של ארעיות, שההשלכות שלה על המרחב ברורות.

בשכונות שבהן התושבים מתחלפים בתדירות גבוהה, הקשרים החברתיים מאופיינים בחשדנות והשכנים לא ממהרים להיקשר לשכנים החדשים. בערים שחוות סטודנטיפיקציה, המחקרים מראים כי הסטודנטים מקיימים קשרי קהילה בינם לבין עצמם, ופעמים רבות עוזבים את העיר עם תום הלימודים.

השיעור של משקי הבית הגרים בשכירות הוא גם תולדה של הכישלון ליישם תוכניות פיתוח מכוח התחדשות עירונית בפריפריה. תהליך אי־הפיתוח המרחבי השאיר מלאי גדול של דירות קטנות, ומשך סטודנטים ומשקי בית קטנים. כשהמשפחות בקריית שמונה ביקשו דירות גדולות וחדשות כדי לגדל בהן את ילדיהן - פעמים רבות הן מצאו את הדירות הללו בהרחבות של הקיבוצים השכנים.

העלייה בשיעור של משקי הבית המתגוררים בשכירות מאפיינת את המדינה כולה (אם כי בשיעורים נמוכים הרבה יותר), והיא גם תולדה של אסטרטגיות דיור חדשות שהדור החדש מאמץ, כקריאת תיגר על שעבוד המשכנתאות.

בשבועות האחרונים מתרבים המשקיעים המגלים עניין בקריית שמונה. הם מהמרים על מתח הרווחים שהפער בין המלחמה לבין דור חדש של מתיישבים אידיאולוגיים יעניק להם. אם אכן הדינמיקה הזו תקרום עור וגידים, אנחנו צפויים לחזות בעלייה נוספת בשיעור הגידול של משקי הבית המתגוררים בשכירות.

בתנאים אלה, קריית שמונה דומה יותר ל"תחנת רכבת", לנקודת מעבר. פחות מקום לחיות בו, ויותר עיר שחוצבים ממנה רווחי נדל"ן.

פרופ' מירב אהרון גוטמן היא חברת סגל בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, ונדב פן הוא דוקטורנט בפקולטה