הזדמנות לשינוי

הייתי בהלם, אך לא הזלתי דמעה כששמעתי על פיטוריו של שר הביטחון גלנט בשלישי בערב.

למען האמת, אני סבורה שהוא היה צריך ללכת כבר מזמן. חוסר האמון הניכר בין ראש הממשלה לבין שר הביטחון והצבא, שהפכו לגוף אחד, זה דבר הרסני בעת מלחמה. הדם הרע בין האישים קיים עוד מאז תקופת הרפורמה, בפעם הראשונה שבה פוטר גלנט, שכזכור הסתיימה בהתקפלות מפוארת לאחר "ליל גלנט".

לא הזלתי דמעה, כי קצת נמאס לי מאופן ניהול המלחמה שמובילים שני האישים הללו, ראש ממשלה ושר ביטחון, שלא מפסיקים לריב ביניהם, גם פומבית וגם בתדרוכים מאחורי הקלעים. גלנט הוא זה שהוביל את הקו של ראשי מערכת הביטחון, שמדבר על עסקה הכוללת הפסקת לחימה ונסיגה מכל הרצועה.

"אני קובע שהדבר הזה ניתן להשגה, אפשר להחזיר את החטופים", הוא אמר אתמול, "צה"ל יידע לגבות אותם ביטחונית". אבל הימים שבהם קנינו את המשפט האחרון כאקסיומה מוחלטת נגמרו. מדינת ישראל לא עושה מספיק כדי להחזיר את החטופים הביתה. היא לא מגבילה סיוע הומניטרי, היא לא גובה מחיר טריטוריאלי מספק, היא לא ממוטטת את המונופול החמאסי ששולט בסחורות.

הנה, גלנט הולך, ועכשיו יש הזדמנות לפעול אחרת. ועדיין, שתי הערות: הראשונה - גיוס חרדים. קומבינות על גב המשרתים לא יעבדו כבעבר. הציבור השתנה, הצורך בנשיאה בנטל החריף. חברי הקואליציה צריכים לדעת שהעיניים שלנו נשואות אליהם. הם חייבים להביא בשורה בנשיאה בנטל, כי הציבור שלהם חייב את זה

אני בעד עסקה, אבל עסקה שמחסלת כמעט את כל הישגי המלחמה היא הרסנית, וכשגלנט יוצא בהצהרות פומביות לתת הכל - הצד השני יושב עם פופקורן במנהרות ומחכה שנכלה את עצמנו.

עוד סיבה לפיטורים שהזכיר גלנט היתה אי־הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. אין לי בעיה עם ועדת חקירה, להפך, אבל כלל יסוד בבנייתה של ועדה כזו הוא אמון ציבורי גבוה. אי אפשר להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון לשעבר, כשחלק מהמבוקרים חייבים להיות בג"ץ והדרג המשפטי בממשלה.

על קשירת ידי צה"ל, על ביטול דה פקטו של הפרימטר בעזה, על הכנסת סחורות לרצועה - והרשימה עוד ארוכה - גם מערכת המשפט נושאת באחריות, והיא חייבת להיחקר. אם זה דורש החרגה מהחוק של הוועדה או בנייה אחרת שלה, אז בבקשה. הדגם הרגיל של ועדות החקירה לא יעבוד כאן.

הנה, גלנט הולך, ועכשיו יש הזדמנות לפעול אחרת. ועדיין, שתי הערות: הראשונה - גיוס חרדים. קומבינות על גב המשרתים לא יעבדו כבעבר. הציבור השתנה, הצורך בנשיאה בנטל החריף. חברי הקואליציה צריכים לדעת שהעיניים שלנו נשואות אליהם. הם חייבים להביא בשורה בנשיאה בנטל, כי הציבור שלהם חייב את זה.

השנייה - אמון הציבור. הפעם לא היה "ליל גלנט". זה היה צפוי, ועדיין, כדאי גם לממשלה להיזהר מהיבריס. בצדק או שלא, גלנט הוא סמל להרבה אנשים שהרגישו נבגדים השבוע. אלה אנשים שנושאים עימנו בנטל המילואים, הם חשובים לנו ולעתיד המדינה הזאת. הם לא מאיימים בסרבנות הפעם, אולי הם למדו מניסיון העבר הקרוב, אבל האמון שלהם הוא חלק מאיתנו, והוא הכרחי להמשך המלחמה.

פיטורי גלנט, גם אם הם צעד נכון - וכאמור, אני מאלו שסוברים כך - מפירים את האמון כלפי חלק נכבד מהציבור. זה על הכתפיים של הממשלה לבנות את האמון הזה בחזרה.